האיש המקלל

 

                                                                                   

בפרשת אמור, ויקרא כ״א:א׳–כ״ד:כ״ג, מסופר על בן של “אישה ישראלית” ו“איש מצרי” אשר רב עם איש ישראלי (כ״ד:י׳). התורה ממשיכה ומספרת כי “ויקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל… ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן” (כ״ד:י״א–י״ב).

החוטא נכלא, ועל פי ציווי ה׳ הוא מוצא להורג בסקילה.

לאחר האירוע, ה׳ מדבר אל משה ומצווה אותו: “ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו. ונוקב שם ה׳ מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה; כגר כאזרח בנקבו שם יומת” (כ״ד:ט״ו–ט״ז).

מי הוא אותו “מקלל” ששמו אינו נזכר אלא רק היותו בן של “אישה ישראלית ואיש מצרי”? על מה הייתה המריבה? מדוע קילל את ה׳?

סיפור זה, כפי שנראה, הוא מקרה שבו חכמי ישראל נחלקו עד שכמה אפילו קראו את הארוע  באופן “דרמטי”.

רש״י, למשל, מביא הסבר מדרשי הכולל כמה רעיונות מרכזיים. הוא שואב את פירושו ממדרש תנחומא ומויקרא רבה. על פי מקורות אלו, רש״י מתמקד בשאלה מדוע התורה מדגישה את ייחוסו המעורב של האיש. מדרש ויקרא רבה (ל״ב:ג׳) מציע כי “האב המצרי” הוא אותו מצרי שהרג משה בשמות ב׳:י״ב, לאחר שראה אותו מכה איש עברי. לפי מדרש תנחומא (אמור כ״ד), אותו מצרי התחפש לדתן, בעלה של שלומית בת דברי, נכנס לביתה בהיעדרו ופגע בה. הילד שנולד מאותו מעשה הוא המקלל שבפרשתנו.

עוד מסביר רש״י כי אותו אדם ניסה “לנטוע את אוהלו” בתוך שבט דן, שבט אמו. אולם, מאחר ששיוך שבטי נקבע לפי האב. בית הדין פסק נגדו. מתוך תסכול, כעס והשפלה—כך טוען רש״י—המאבק הסלים מסכסוך אישי למעשה של חילול השם.

בניגוד לרש״י, הרמב״ן ואבן עזרא אינם נשענים על הגישה המדרשית. הם קוראים את הסיפור כפשוטו. בעיניהם הסוגיה המרכזית היא זהות משפטית, ואין צורך ברקע דרמטי או בקישור לסיפור מוסרי מן העבר במצרים. כמו רש״י, גם הם רואים בקללה תוצאה של ניכור חברתי ודחייה משפטית.

הרב הלורד יונתן זקס קורא את הפרשה באופן שונה למדי מן הפרשנים הקלאסיים הללו. אמנם, כמו רש״י והרמב״ן, גם זקס מציין שהתורה מפרטת באופן חריג את ייחוסו של האיש, אך בניגוד לרש״י הוא אינו מתמקד בזהות האב, ובניגוד לרמב״ן אינו מתרכז בהיבט המשפטי של שיוך שבטי. במקום זאת, זקס עוסק במשמעות הסיפור ביחס לזהות, שייכות וכוח הדיבור. בעיניו, הפרשה משקפת מתח אנושי וחברתי עמוק.

הרב זקס מעמיק אף יותר, במישור הפסיכולוגי. לדעתו, החוטא חי עם זהות קרועה ולא פתורה, נתון בין שני עולמות. מצד אחד היה בתוך המחנה, אך לא התקבל בו במלואו. במובן מסוים, זקס משתמש ברקע המדרשי כדי להציג לקח מודרני—פסיכולוגי וחברתי—על סכנות ההדרה וההשפלה, וכיצד הכעס והתסכול שהן יוצרות עלולים להוביל לחילול הקדוש ביותר, במקרה זה—שם ה׳.

זקס סבור כי הפסוק “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח” (כ״ד:כ״ב) מלמד על סוג החברה שהתורה מבקשת לבנות. הוא מצביע על פסוק זה כמסקנת התורה עצמה מן האירוע—קריאה לצדק שווה, גם כלפי מי שמוצאם הופך אותם למנודים חברתית.