Saturday, 21 November 2026

שתי אחיות, שתי אמהות ומורשת אחת של מאבק ויריבות

 



                                                        


פרשת "ויצא" מספרת את סיפור מסעו של יעקב מבאר שבע אל בית משפחת אמו בחרן. הוא בורח לשם כדי להימלט מזעמו של אחיו עשיו, לאחר שגנב את בכורתו. במהלך שהותו בחרן, יעקב מתחתן עם בנות לבן, לאה ורחל.

רובנו מכירים את סיפור המרמה של לבן, כיצד הוא מרמה את יעקב ונותן לו את לאה, הבכורה, לאשה במקום רחל, אותה אהב באמת. הפרשה מספרת שיעקב צריך לעבוד עוד שבע שנים עבור לבן כדי להינשא לרחל ולהגשים את חלומו הראשוני.

ליעקב נולדים שנים עשר בנים ובת אחת משתי נשותיו ושתיים מפלגשיו. שנים עשר הבנים האלה הופכים לראשי שנים עשר שבטי ישראל.

סיפור נישואי רחל ולאה מלא ברמאויות, קנאה ותחרות, אך גם חושף רגעים של אהבה ואחוה, במיוחד מצד רחל. לפי התלמוד (בבא בתרא קכ"ג ע"ב: י"ט), רחל, אשר ידעה על חוסר יושרו של אביה, לבן, תיכננה עם יעקב סימנים סודיים כדי לוודא שהיא תהיה זו הנמצאת מתחת לחופה. אך בבוקר התברר שזאת היתה לאה. זעמו של יעקב על לבן מובן כששאל: "מדוע מרמתני אחרי כל העבודה הזאת?" (בראשית כ"ט: כ"ה). החכמים מסבירים כי רחל, מתוך רצון להגן על לאה מבושה ולמנוע את הלבנת פניה, לימדה אותה את הסימנים הסודיים (בבא בתרא קכ"ג ע"ב: כ'). היא הקריבה את אושרה מאהבה לאחותה.

קנאה שזורה לאורך כל הסיפור. בבראשית כ"ט: י"ז, התורה מציגה את יופיה של רחל לעומת "עיני לאה הרכות", ומרמזת שרחל הייתה האחות היפה יותר ואהובת יעקב. גם נאמר במפורש שיעקב אהב את רחל יותר (בראשית כ"ט: ל'). יכולתה של לאה להרות וללדת מוקדם יותר, בעוד שרחל נשארה בהתחלה ללא ילדים, מוסיפה למתח ביניהן. כל אחת מהנשים סובלת. לאה מקנאה באהבת יעקב לרחל, ורחל משתוקקת לילדים. התחרות ביניהן, לזכות באהבת בעלן, גורמת להן כאב ומשפיעה גם על חיי ילדיהן.

צאצאיהן יורשים את המאבק. יוסף, בנה הראשון של רחל והאהוב על יעקב, מתמודד עם שנאת אחיו הגדולים, רובם בני לאה, שלבסוף מוכרים אותו לעבד במצרים (בראשית ל"ז).

מאוחר יותר, כשיעקב מברך את בניו בברכת השבטים (בראשית מ"ט), הוא מרמז על סכסוכים עתידיים. יהודה, בנה של לאה, מבורך במלוכה, המקושרת לבית דוד, בעוד שבני יוסף, אפרים ומנשה, מקבלים חלקת אדמה כפולה. 

חלוקה זו מעוררת מחלוקות טריטוריאליות עם כניסת שבטי ישראל לארץ המובטחת. אפרים ומנשה נאבקים על אדמתם, שלטענתם אינה מספיקה להם ומאלצת אותם לחיות לצד הכנענים, מה שמוביל לבעיות גבול ומרמז על חולשה מצידם (יהושע ט"ז-י"ז). שטחו של יהודה, בניגוד להם, פורה, חשוב אסטרטגית וכולל ערים כמו ירושלים.

אי-שוויון זה מגביר את המתח וגורם בסופו של דבר לפיצול ישראל לשתי ממלכות, לאחר שלטון שלמה: ממלכת ישראל בצפון, בעיקר צאצאי יוסף, בראשות ירבעם, וממלכת יהודה בדרום, בראשות רחבעם בנו של שלמה (מלכים א' י"א-י"ב).

ספר דברי הימים ב' (ט"ו: ח') מתאר סכסוכים צבאיים ממושכים בין שתי הממלכות, וכך גם מלכים א' (ט"ו: ט"ז-כ"ב).

הממלכות לא היו במחלוקת פוליטית וצבאית בלבד. הן היו גם במחלוקת דתית. ירבעם בנה מקומות פולחן חלופיים כדי למנוע מהעם לעלות לירושלים, והכניס מנהגים פגאניים שסתרו את ברית מעמד הר סיני. שתי הממלכות האשימו זו את זו בכשלים מוסריים בזמן שהן נאבקו על כוח ולגיטימציה כשהן מאמינות שכל אחת היא ישראל האמיתית.

נביאים כמו הושע (ה: ה') וירמיהו (ל: ג'-ט') זעקו והאשימו את שתי הממלכות בעבודת אלילים, בחוסר מוסריות ויהירות. הם קראו לתשובה ולאיחוד תחת ברית האל, והזהירו שכוחן טמון באחדות. לצערנו, קריאותיהם, לעיתים קרובות, נזנחו, והמחלוקות גרמה למאבקים ממושכים ולנפילת שתי הממלכות לאימפריות זרות.

במציאות הקיימת בישראל, בת ימינו,אנו רואים שהיריבות עתיקת היומין עדיין קיימת וובשיא איתנה. אנו חווים איבה מתמשכת בין חלקים באוכלוסייתנו. אנו שומעים קריאות חוזרות ונשנות לחלוקת העם והארץ ליהודה וישראל. השנאה והמחלוקות הפומביות, השפה האלימה שהפכה לחלק מהחיים היומיומיים, בארץ המובטחת, גרמו לפיצול עמוק בחברה הישראלית אשר הביא לאסון הגדול שפקד את בני עמנו מאז השואה.

מתי ילמד ויפנים עם ישראל,העם היושב בציון, את לקחי ההיסטוריה ?

Two Sisters, Two Matriarchs, One Legacy of Rivalry

 

                                             


 Parashat, "Vayetze" tells the story of Ya’akov’s journey from Be’er Sheva to his mother’s family in Haran. He flees there to escape the wrath of his brother Esav, after stealing his birthright. While in Haran, Ya’akov ends up marrying Lavan’s daughters, Leah and Rachel.

Most of us are familiar with the tale of Lavan’s trickery, how he deceives Ya’akov by giving him Leah, the older daughter, to be his wife, instead of Rachel, the one he truly loves. The Parashah shares that Ya’akov then has to work an additional seven years for Lavan to finally marry Rachel, fulfilling his initial dream.

Ya’akov fathers twelve sons and one daughter between his two wives and two concubines. These twelve sons become the heads of the twelve tribes of Yisrael.

The story of Rachel and Leah’s marriages is filled with deception, jealousy, and rivalry, but it also reveals moments of selflessness and sisterly love, especially from Rachel. According to the Talmud (Bava Batra 123a:19), Rachel, aware of her father Lavan’s dishonesty, secretly devises signs with Ya’akov to ensure it will be her under the bridal veil. Yet, when morning comes, it’s Leah who is revealed. Ya’akov’s anger at Lavan is understandable when he asks, “Why have you deceived me after all this work?” (Bresheet 29:25). The Sages explain that Rachel, wanting to protect her sister from humiliation, taught Leah the secret signs (Bava Batra123a:20). She sacrificed her own happiness out of love for her sister.

Jealousy weaves throughout this story. In Bresheet 29:17, the Torah contrasts Rachel’s beauty to Leah’s "weak eyes," hinting that Rachel was the prettier sister and the favourite of Ya’akov. It also openly says Ya’akov loved Rachel more (Bresheet 29:30) Leah’s ability to have children earlier, while Rachel initially remained childless, adds to the tension between them. Each woman struggles. Leah envies Ya’akov’s love for Rachel, while Rachel longs for children. Their rivalry to gain their husband’s affection not only causes them pain, it spills over into their children’s lives.

Their sons inherit this strife. Joseph, Rachel’s first son and Ya’akov’s favourite, faces the hatred of his older brothers, mostly Leah’s sons, who eventually sell him into slavery in Egypt (Bresheet 37).

Later, when Ya’akov blesses his sons with the tribal blessing (Bresheet 49), he hints at future conflicts. Judah, Leah’s son, is blessed with kingship, linked to the Davidic dynasty, while Joseph’s sons, Ephraim and Menasheh, receive a special double portion.

This sparks territorial disputes, upon entering the Promised Land. Ephraim and Menasheh struggle with their land, which, as they claim is not large enough for them and forces them to live alongside the Canaanites, leading to boundary issues and implying weakness on their part (Joshua 16-17). Judah’s territory, unlike theirs, is fertile, strategically important, and includes cities such as Yerushalyim.

This imbalance intensifies tensions and eventually contributes to the division of Yisrael into two kingdoms following Solomon’s reign: The kingdom ofYisrael in the north, mostly Joseph’s descendants, led by Jeroboam, and the kingdom of Judah in the south, led by Solomon’s son Rehoboam (1 Kings 11-12).

The Book of 2 Chronicles (15:8) recounts ongoing military conflicts between the two kingdoms, as does 1 Kings (15:16-22).

These kingdoms were at odds not only politically and militarily but also religiously. Jeroboam built alternative places of worship to keep people from going to Yerushalayim, introducing pagan practices that clashed with the Mosaic Covenant. Both kingdoms accused each other of  moral failings as they fought for power and legitimacy holding the belief that each is the true Yisrael.

Despite this, prophets like Hosea (5:5 and Jeremiah (30:3-9) accused both kingdoms of idolatry, lack of morality and arrogance. They urged them to repent and reunite under God’s covenant, warning them that their strength laid in unity. Sadly, their calls were often ignored, and the division brought ongoing strife and the final fall of both to foreign empires.

Fast forward to modern day Yisrael. What we witness here is that the ancient rivalry is alive and strapping. We experience an ongoing enmity between a few segments of our population. We hear repetitive calls to partition our People and our land into Judah and Yisrael. The disdain and contempt that is publicly displayed, the violent language that has become part of daily life in the Promised Land has resulted in a deep divide in the Yisraeli society which has culminated in the greatest calamity that befell our People since the Shoah.

When will we, Am Yisrael, those who dwell in Zion, learned and internalized the lessons of history?


Monday, 26 October 2026

השנה בה למדתי לדבר "ערבית" ו"מזרח תיכונית"

 




"אנו במערב חיים בתרבות מתקדמת ובביטחון זמן רב כל כך, עד ששכחנו את משמעות המושג 'אויב'." — לי האריס

לאחרונה, ובמיוחד בעקבות אירועי הזוועה של ה־7 באוקטובר, אנו שומעים פרשנים ישראלים רבים המדגישים את הצורך ללמוד לדבר "ערבית" או "מזרח תיכונית". ניתן לומר בביטחון כי ברוב המקרים אין הכוונה לשפות עצמן. מדובר, למעשה, בקריאה לאמץ את דרכי הפעולה ואת דפוסי החשיבה של אויבי ישראל ואויבי המערב. לטענתם, יש לכך חשיבות עליונה, במיוחד לנוכח השינויים הגיאופוליטיים הפוקדים את אזורנו השברירי ואת העולם הבלתי יציב.

"אויב", על פי הגדרתו של לי האריס, כפי שהוא כותב בהקדמה לספרו "הציוויליזציה ואויביה" (Civilization and Its Enemies), "הוא אדם המוכן למות כדי להרוג אותך". אף שהאריס מרחיב בהמשך את ההגדרה גם למי שרק מבקש להרוג אותך או לפגוע בך, אני סבורה שבמזרח התיכון, לפחות, ובמיוחד לאחר שנחשפנו למעשי הזוועה שביצע אויב אכזר וברברי ב־7 באוקטובר, ההגדרה הראשונה היא המתאימה ביותר. "ערבית" ו"מזרח תיכונית" הן שתי ה"שפות" היחידות שבהן מדברים אויבי ישראל, והיחידות שהם מבינים.

למזלי, התוודעתי לראשונה ל"שפות" הללו לפני שנים רבות, אף שלא כיניתי אותן כך באותה עת. השנה הייתה 1977, ואני הייתי אז בעיצומם של לימודי התואר המתקדם שלי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

כפעילה נלהבת של מפלגת העבודה, עדיין התאבלתי באותה תקופה על ניצחונו של מנחם בגין בבחירות, חודשים אחדים קודם לכן. הייתי נסערת עד כדי כך שסירבתי לצפות בחדשות מישראל, התרחקתי מהפוליטיקה הישראלית והקדשתי את כל זמני ללימודים.

אולם, לא באותו ערב. משהו משך אותי אל מכשיר הטלוויזיה הקטן, בשחור־לבן, והדלקתי אותו. לא האמנתי למראה עיניי. שם, על המסך, לנגד עיניי, ראיתי את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יורד מכבש המטוס בישראל.

לאחר ששפשפתי את עיניי בתדהמה, החלו השאלות לצוץ בזו אחר זו. האם לא קראתי שבגין הוא קיצוני ומחרחר מלחמה? האם לא נאמר לנו שהוא שונא ערבים? "מה קורה כאן?" חזרתי ושאלתי את עצמי. הייתי המומה לחלוטין.

באותו רגע החלטתי לצאת למסע של בדיקה ומחקר, כדי להבין את מאפייניהם ואת ההרכב הדמוגרפי של מצביעי בגין. "אין ספק", אני זוכרת שחשבתי לעצמי, "שהם יודעים משהו שאני אינני יודעת".

ככל שהעמקתי במחקר, שכלל קריאה מרובה ושיחות עם תומכיו של בגין, הן בישראל והן בארצות הברית, למדתי שרבים ממצביעיו היו אנשים שהגיעו ממדינות מוסלמיות או ממדינות דוברות ערבית. רבים מהם היו פליטים מאותן מדינות. הם חיו בקרב אנשים הקוראים להשמדתנו. מצביעים אלה הבינו ודיברו "ערבית" ו"מזרח תיכונית". הם הכירו היטב את אורח החיים ה"ערבי" וה"מזרח תיכוני", ואת הכוחות המניעים את מי שגדלו והתחנכו בחיקן של שתי ה"שפות" הללו.

אני, לעומת זאת, בת לשני יהודים יוצאי ליטא ורוסיה הלבנה, שגדלה בחברה מערבית ומעולם לא חיה בסביבה הדומה ולו במעט לזו שבה חיו רוב מצביעיו של בגין, לא ידעתי דבר על תרבותם ועל אורחות חייהם.

הם לימדו אותי, במה שאפשר לכנות "קורס מזורז", את כל מה שידעו על דפוסי ההתנהגות של אויבינו.

השיעור היה כואב. הוא ניפץ את הבועה האידיאולוגית שבתוכה חייתי במשך שנים. דבריהם המחישו לי שכל אותם אנשים שריחמתי עליהם, שתמכתי במאבקם להקמת מדינה ושיצאתי להפגין למענם, שאפו, למעשה, למטרה אחת בלבד: להשמיד אותי ואת אחיי היהודים.

כל האנשים ששוחחתי עמם השמיעו את אותו המסר: "אנו ניצבים מול אויב זדוני, שישתמש בכל אמצעי העומד לרשותו כדי לחסל אותנו".

לדבריהם, הדרך היחידה להתמודד עם אויבנו היא "ביד חזקה ובאגרוף ברזל". בגין, לדעתם, היה היחיד שהבין את שפתם וידע לדבר בה.

בשנת 1979 הפכתי באופן רשמי לליכודניקית. מאז לא הבטתי לאחור.

ככל שנקדים אנו, הישראלים, לשלוט ב"שפות" הללו ולאמץ את דרכי הפעולה של אויבינו בזירות המדינית, הצבאית וההסברתית, כך נהפוך לבלתי מנוצחים יותר.

יש לכך חשיבות עליונה, במיוחד בכל הנוגע לחתירה לשלום.

כדבריו של ד"ר קידר: "שלום במזרח התיכון ניתן רק למדינה שאי אפשר להכניע אותה".

Saturday, 10 October 2026

The Family Business That Helped Arm Yisrael in 1948

 


                                                                



There are family stories that become part of one's identity and part of the identity of a nation, long before one fully understands their significance. 

In Robbie Goldstein's family, one of those stories began in a neighborhood hardware store, "West End Hardware,"  her family's business,  which stood at the corner of 63rd and West Avenue, in West Philadelphia. What began as a family business became, for a time, part of a much larger story of Jewish determination, Zionism, and the desperate struggle to build a Jewish state which, ultimately, became intertwined with the struggle for the establishment of the State of Yisrael. 

From Egypt to West Philadelphia

The old wooden cabinets and century-old oak floors of "West End Hardware" held tools, plumbing supplies, electrical equipment. Unbeknown to many, they were also stockpiled with, firearms and ammunition. During the years leading up to Yisrael's War of Independence in 1948, Robbie's family became involved in an effort to obtain and transport weapons for the Jewish forces fighting for Yisrael's survival, during its Independence War. 

One of Robbie's sweet memories of the place was its atmosphere. The solid oak floors which were about a hundred years old, carried the unmistakable smell of decades of wood-floor cleaning oil. Along the walls were wooden cabinets built by her great-grandfather and grandfather. They contained an extraordinary assortment of things: tools, hardware, electrical supplies—and, among the items associated with the firearms we sold, bullets, gun-cleaning solvents, holsters and other supplies.

To many,  it may seem unusual to imagine a hardware store selling firearms. But at that time, it was not an uncommon practice. There were relatively few sporting-goods stores and specialized gun shops or gunsmiths. Hardware stores often served a much broader purpose. Alongside supplies for builders, contractors, carpenters, cabinetmakers, roofers, electricians and plumbers, some also sold and serviced firearms.

"My father was an avid firearms collector and an NRA-certified pistol and rifle instructor" Robbie shared with me during our telephone conversation. "He and my uncle eventually became deeply involved in the firearms side of the business." 

The story of "West End Hardware" began with her grandparents and great-grandparents long before that.

Robbie's great-grandfather was a Jewish Egyptian coppersmith. Her grandfather, Dovid, was an electrician. The family had come to the United States when Egypt following the riots of 1882 when life there had become increasingly unsafe for Jews. Fearing for their lives, they left Egypt behind and came to America seeking a safe harbour.

They eventually built a quiet and successful life in Philadelphia.

While her great-grandfather worked on the copper vats at "Abbott's Dairy," Robbie's grandfather became an electrician and worked on some of Philadelphia's great suspension bridges, including the Betsy Ross and Walt Whitman bridges. In fact, he held the third card in the electricians' union.

His work was not without danger.  His work required pulling electrical cables through pipes which laid beneath the Delaware River. The technique was as ingenious as it was hazardous. A wire was tied to a ferret's tail, and a rat was placed into the tunnel. The ferret was then released and, chasing the rat, would pull the cable through the pipe to the New Jersey side of the river. Both the rats and the ferrets could bite. These tasks left his hands deeply scarred.

Part of his work also demanded climbing the enormous heights of the suspension bridges.

Naturally, Robbie's grandmother, Jenny, was terrified by the challenged dangers her husband that Dovid's work presented. She worried about him working high above the river and handling dangerous electrical jobs. Eventually, she decided that enough was enough.

She persuaded him to buy a hardware store. That is how the "West End Hardware" was born.

A Hardware Store With a Machine Shop

"West End Hardware" sold almost everything a working tradesman might need: tools and materials for builders and contractors, supplies for carpenters, locksmiths, electricians, plumbers and roofers—and firearms.

Robbie's father, eventually inherited his father's shop. His mechanical skills drove him to take the business to another level. He was a mechanical genius who invented mechanisms for doors hardware and locks. He could repair complicated instruments, manufacture replacement parts in our machine shop and even restore tools dating back to the 1700s.

He also understood firearms.

He knew how to disassemble different types of guns, modify and fit them for particular purposes, and put them back together again. His knowledge, combined with the capabilities of the machine shop, made the store adaptable to engaging in chores that went far beyond the ordinary work of a neighbourhood hardware business.

Then history intervened.

Grandmother Jenny and the Struggle for Yisrael

While her grandfather and father were building the business, Jenny was deeply involved in another cause: Jewish survival and the establishment of a Jewish state.

Jenny was a strong, active woman and a committed Zionist. She gathered members of the family, enlisted their help and organized efforts to sell Yisraeli bonds. 

When grandma Jenny realized that selling bonds was not enough, she decided to join  the Bergson Group, headed by Hillel Kook, who operated under the name Peter Bergson. The group brought together Jewish American activists and members of the Irgun. Among those associated with it were Aryeh Ben-Eliezer, Yitzhak Ben-Ami, Alexander Rafaeli, Shmuel Merlin and Eri Jabotinsky.

The Bergson Group fought relentlessly to draw attention to the plight of European Jewry and to pressure the American government to take action against the Jewish genocide by the Nazis, what later became known as The Shoah. Jenny realized that saving Jewish lives required actions and not merely words. Her commitment  was what eventually brought Robbie's family direct involvement in the struggle for Yisrael's independence.


From Surplus Equipment to Something Much Bigger

World War II had left the United States with enormous quantities of military surplus equipment. Machinery and other military goods were advertised for sale, often at a fraction of their original cost.

Robbie's father and grandfather expressed an interest in acquiring some of that equipment for the family machine shop.

Among the items they purchased were two enormous naval-surplus table lathes. Each was approximately twelve feet long and had come from the machine shop of a submarine. The chucks, alone, weighed about twenty-five pounds. These machines had originally been bolted securely to the submarine's floor. A submarine's machinery had to remain firmly anchored because of the movement of the vessel, the force of ocean currents and the violent maneuvers required to evade torpedoes.

These massive pieces eventually found their way into her family business.

At the time, none of them knew  how significant that equipment would become.

The War of 1948

As the struggle for Jewish statehood intensified, Robbie's family became involved in helping obtain weapons for the Jewish forces in Eretz Yisrael.

Everyone understood that any shipments of weapons destined for the nascent state had to be concealed and delivered clandestinely.

The operation was run through her family's hardware store. The same store where customers came to buy tools, plumbing supplies, electrical equipment and hardware became, behind the scenes, part of an effort connected to the coming war in British controlled Eretz Yisrael (AKA Palestine, at that time).

For Robbie's family, this was not simply politics. It was personal.

They had left Egypt for fear for their lives and had moved to America where they built a safer and better life. Now, another Jewish community, far away, was fighting for the right to have a homeland of its own.

"West End Hardware" provided the physical setting where these different strands of the family history came together.

What happened there took the family's business far beyond the ordinary life of a Philadelphia hardware store. It  became a bustling place of covert activities where weapons had to be hidden, prepared and moved surreptitiously  as part of a clandestine effort to arm Jewish forces in their fight to establish the one and only Jewish state.



Monday, 28 September 2026

בא לקלל ויצא מברך




                                                  



יש בפרשת השבוע, פרשת בלק, לקח גדול לאויבי ישראל — לקח שחוזר על עצמו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, אך הם פשוט מסרבים ללמוד אותו.

הלקח קשור למשמעותו של השם ישראל, השם שניתן ליעקב, שם שעצם מהותו מתארת את ייעודו של עם ישראל ואת גורלו של העם היהודי. זהו שם הספוג בעובדות היסטוריות, עובדות שעמדו במבחני הזמן, בתלאותיו ובייסוריו. עדויות היסטוריות אלה טבועות ומפוזרות בליבו של כל דור יהודי, מאז ומעולם. אויבינו קמים לקלל אותנו ומנסים להשמידנו, אך נצח ישראל, השומר הנאמן על עמנו, מסכל שוב ושוב את כוונותיהם והופך את מאמציהם להשמידנו למקור של כוח וחוסן עבורנו, בעוד שקללותיהם נהפכות לברכה.

פרשת השבוע מספרת על בלק, מלך מואב, העוקב אחר תנועותיו, מלחמותיו וכיבושיו של עם ישראל בדרכו לארץ ישראל, לאחר שיצא ממצרים. מכיוון שאינו מודע לציוויו של הקב"ה למשה שלא להשמיד את מואב, הוא, באופן טבעי, חושש לביטחון ארצו ומחליט לחבור למדין, אויב אכזרי נוסף של עם ישראל, כדי להילחם בו.

שתי המדינות מחליטות לשלוח שליחים אל בלעם, שהיה ידוע כמכשף וכקוסם, ולבקש ממנו לקלל את עם ישראל ולהביא עליו תבוסה וחורבן.

בלילה נגלה הקב"ה אל בלעם ומצווה עליו לברך ולא לקלל את עם ישראל. בלעם ירא את ה' וממשיך לסרב לעשות את אשר בלק מצווה עליו.

אולם בלק אינו מוותר. הוא שולח משלחת נוספת אל בלעם. שוב מסרב בלעם.

באותו לילה נגלה אליו הקב"ה פעם נוספת ואומר לו להצטרף אל בלק, אך לומר רק את הדברים שהקב"ה יצווה עליו לומר.

למורת רוחו הרבה של בלק, בלעם מסיים את דבריו דווקא בברכה ובשבח לעם ישראל.

מעניין לציין שחלק מברכותיו הן למעשה תיאור מכונן, ואף נבואה. הן מתארות במדויק את ליבת קיומו הנצחי של עם ישראל — את נחישותו, את חוסנו ואת אופיו הייחודי של יחסיו עם אומות העולם, מערכת יחסים הייחודית לעם ישראל. ומעל הכול, הן מתארות את תמיכתו הבלתי פוסקת של הקב"ה בברית הנצח שכרת עם עם ישראל.

בלעם פותח ואומר:

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
(במדבר כ"ד, ה'

לדעתי, הוא מתאר כאן את ישראל של ימינו. כך נראית ישראל — הפנינה, הפרח של המזרח התיכון. זוהי מולדתו של עם אשר לאחר אלפיים שנות נדודים שב הביתה, הפך את המדבר לארץ פורייה, ובנה בתים, בתי ספר ומעצמת היי-טק.

בלעם מוסיף וקובע עובדה הברורה לרבים:

"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"
)
במדבר כ"ג, ט'

את המילה "יִתְחַשָּׁב" ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת — שעם ישראל אינו נמנה בין אומות העולם. האחרת — שעם ישראל עצמו אינו מביא בחשבון את דעתן של אומות אחרות.

גם זו אמת שאנו עדים לה מדי יום, ובמיוחד לחלק הראשון של פירוש הפסוק. לפני כמה שנים כתבתי מאמר בנושא וקראתי לו "קנה המידה הבודד". כתבתי בו שלעולם יש שלושה קני מידה לשפוט באמצעותם אומות: אחד לדמוקרטיות, אחד לדיקטטורות, ואחד — לישראל בלבד.

זהו קנה מידה בודד מאוד, ממש כמו ישראל, שאינה תמיד נמנית עם אומות העולם ולעיתים קרובות הופכת למושא לביקורת קשה רק בשל רצונה להגן על ריבונותה ועל ביטחונם של כל אזרחיה.

ולבסוף, יש עוד אמת אחת שברכת בלעם מציגה, ושאותה אני מבקשת להביא לתשומת ליבם של הקוראים. אני מתכוונת לפסוק כ"ג, כ"א:

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ."

אהבתו הבלתי מותנית של הקב"ה לישראל היא נצחית. מול חטאינו ומעשינו השגויים לעיתים — אנחנו עדיין בני אדם, ומעולם לא טענתי שאנחנו מושלמים! — הקב"ה לעיתים מעלים עין.

אנו עדים לכך כאן מדי יום. נס אחר נס. הקב"ה נמצא תמיד בקרב עם ישראל, מוכן לקיים את הבטחותיו לצאצאי יעקב, אשר הפך לישראל.

אריה יהודה, ממשיך בלעם את ברכתו והופך אותה לנבואה:

"יָקוּם כָּאֲרִי וְיִנָּשָׂא כְּלָבִיא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף."

מבט ממעוף הציפור על ההיסטוריה הקרובה של ישראל מדגים ומעיד על הדיוק שבדברי הברכה הנבואיים של בלעם.

זהו הלקח הבלתי ניתן לערעור של פרשת השבוע.

על עם ישראל ועל העם היהודי נגזר לחיים — להמשיך לפרוח, לשגשג ותמיד להתגבר.

הדבר טמון בליבו של השם יִשְׂרָאֵל:

"כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים — וַתּוּכָל."

ועכשיו, אילו אויבי ישראל, מבית ומחוץ, היו סוף סוף שומעים את הלקח הזה ומפנימים אותו — האם לא היה זה נפלא?

שבוע טוב.


Thursday, 3 September 2026

חכמת הלב

 







״כָּל חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ״ — [שמות ל״ה, י׳].

הנהגת ישראל ניצבת בפני ימים קשים, הכרעות מורכבות ועול כבד של אחריות עצומה.

ככל שקולות הקוראים לנקמה על דמם של אזרחי ישראל — צעירים ומבוגרים כאחד — הולכים וגוברים, ככל שנשמעות דרישות לנקיטת אמצעי ביטחון טובים ויעילים יותר, וככל שהאויב האכזרי שאנו כולנו מתמודדים עמו הופך יותר ויותר בלתי אנושי, כך הולכות ומתרבות הדילמות העומדות בפני הנהגת ישראל, והמשא המוטל על כתפיה נעשה כבד יותר ויותר.

בזמנים מורכבים שכאלה, יותר מאי־פעם, יש לנהוג באיפוק ובזהירות נוכח כל הצרכים והדרישות הללו. יכולות, שיקול דעת, ידע, תבונה, רגישות, התחשבות ורגש — לצד כישורים ומעלות אנושיות נוספות — צריכים כולם לבוא לידי ביטוי באופן מאוזן, שקול ונכון.

בעוד שהרגשות, התשוקה והרגישות שוכנים בלב, הרי שהחכמה, הידע והמיומנות נובעים מן השכל. מציאת שיווי המשקל העדין בין שני המקורות הללו, הנראים לכאורה כסותרים זה את זה, היא אולי המשימה הקשה ביותר — אך גם החשובה ביותר — מכולן.

אין זה פלא, אפוא, שבספר שמות מצווה הקב״ה על משה לקרוא לאנשים שהם ״חכמי לב״ ולהזמינם לקחת על עצמם את המשימה הייחודית של בניית המשכן — מקום משכנו הזמני של האל, שאותו נשאו בני ישראל עמם במהלך נדודיהם במדבר.

בניית המשכן דרשה שילוב נדיר של מיומנות מקצועית ואומנותית, יחד עם הבנה עמוקה של המשמעות הרוחנית והסמלית של מבנה שכזה. באותה תקופה היה אדם אחד שניחן בשילוב הייחודי הזה — בצלאל.

במלכים א׳, פרק ג׳, פסוקים ה׳–ט״ו, אנו עדים שוב לחשיבותו של השילוב בין שכל שקול לבין לב קשוב ורגיש. עוד בטרם הוכתר שלמה רשמית למלך במקומו של אביו דוד, נראה אליו הקב״ה בגבעון ואמר לו:

״שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ״.

בענוותנותו השיב שלמה:

״וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ, עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע; כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה?״

שלמה לא ביקש עושר, פרסום או נכסים חומריים אחרים. כל אשר ביקש ״החכם מכל אדם״ היה ״לב שומע״ והיכולת ״להבין בין טוב לרע״.

גם היום, כפי שהיה בימי שלמה, ישראל הוא עדיין עמו הגדול של הקב״ה. גם היום, כפי שקרה פעמים רבות בעבר, ניצב עמו של הקב״ה בפני זמנים קשים ומבחנים כבדים.

היום, יותר מאי־פעם, אנו מבקשים מן הקב״ה לסייע למנהיגיה הנבחרים של ישראל; להנחות אותם בנתיב החלטותיהם; ולהיות המצפן שיכוון את צעדיהם בחודשים הקרובים.

אנו מבקשים ממנו לשמור עליהם בענווה, ולהעניק להם את ברכת חכמת הלב ואת היכולת הייחודית להבחין בין ״טוב לרע״.

אנו מבקשים זאת לא רק למען עמו, אלא גם למען העולם כולו — למען בריאתו.

שבת שלום.

Wednesday, 26 August 2026

ההיסטוריה אינה חזרה גנרלית









“אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים; שהרי מים אחרים זורמים אליו ללא הרף.” – הרקליטוס

שוב ושוב אנו שומעים את הקריאה הגוברת להקים מדינה ערבית נוספת, מדינה שתיקרא “פלשתין”.

לי, באופן אישי, אין כל בעיה עם השם שבו בחרו לקרוא לה. אם אדם או עם מבקש לקרוא לעצמו על שם פולשים קדומים — שזהו מקורו של השם “פלסטין” — כדי לבסס לעצמו לגיטימציה, שיהיה כך.

עם זאת, יש לי בעיה עם כל מי, יהיו אשר יהיו, המנסה לחטוף את ההיסטוריה, לשחזר אותה, לשכתב אותה, או, ברוח הסדרה “סיינפלד”, לעשות לה “התחלה מחדש” (do-over). וזה בדיוק מה שמבקשים לעשות אלה המכנים את עצמם “פלסטינים”.

הרשו לי לסקור בקצרה את ההיסטוריה, למען אלה שנסחפו בגל האהדה כלפי הבכיינים הנצחיים של העולם, הקבוצה היחידה שזכתה למעמד של “פליטים נצחיים” — ה“פלשתינאים”, או ליתר דיוק, הנהגתם.

ב־29 בנובמבר 1947 הצביעה העצרת הכללית של האו״ם על החלטה 181. סעיף 3 בה קובע:

“מדינות ערביות ויהודיות עצמאיות והמשטר הבינלאומי המיוחד לעיר ירושלים, כפי שנקבע בחלק השלישי של תכנית זו, יוקמו בארץ־ישראל חודשיים לאחר השלמת פינוי הכוחות המזוינים של המעצמה המנדטורית, אך בכל מקרה לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948. גבולות המדינה הערבית, המדינה היהודית והעיר ירושלים יהיו כפי שמתואר בחלקים השני והשלישי להלן.”


היהודים קיבלו את ההחלטה מיד, והכריזו על הקמת המדינה היהודית בעקבות פינוי המעצמה הבריטית המנדטורית, ב־14 במאי 1948.

חשוב לציין כאן כי האופי היהודי של מדינת ישראל החדשה, כפי שנקבע בלשון החלטה 181, הוכר והוגדר על ידי העולם הלא־יהודי, ולא על ידי היהודים. הוא הוגדר זמן רב לפני שהתקבלה החלטה זו.

האזכור הראשון של רעיון הקמת מדינה יהודית בארץ/באזור שנקרא ארץ־ישראל (המכונה גם “פלסטין”) ניתן למצוא בהצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917.

“ממשלת הוד מלכותו”, נאמר בהצהרה, “רואה בעין יפה את הקמתו בארץ־ישראל של בית לאומי לעם היהודי, ותעשה כמיטב יכולתה להקל על הגשמת מטרה זו, מתוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שמהם נהנים יהודים בכל ארץ אחרת.” [ההדגשה במקור]

מאוחר יותר חיזק העולם עוד יותר את הליבה היהודית של מה שעתיד היה להיות מדינת ישראל. הדבר התרחש בוועידת סן רמו בשנת 1920. בין הדברים שנקבעו שם נאמר:

“הואיל ובכך ניתנה הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ־ישראל וביסודות להקמתו מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו;”


וכן:

סעיף 2 של ההסכם קובע:

“המנדטור יהיה אחראי להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות שלטון עצמי, וכן להבטחת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ־ישראל, ללא הבדל גזע ודת.” [ההדגשה במקור]


כל אלה היו החלטות שהתקבלו והצביעו עליהן אותן מדינות בעולם שהעניקו לערבים ה“פלסטינים” באותה עת את מה שהם סירבו לקבל אז — וכעת יש להם החוצפה לדרוש מהעולם עוד.

האם אפשר לשחק מחדש את ההיסטוריה? האם אינם מודעים לכך שמציאויות מסוימות בעולם השתנו, וכי מים חדשים זורמים ללא הרף אל תוך הנהר הנקרא המזרח התיכון?