הקידוש המוסלמי של ירושלים היהודית

 

                                                                                    

תרגום מאמרי אשר פורסם בבלוג שלי ב-ג'רוזלם פוסט בתאריך 15.7.2016

״ירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן,״ שמעתי את קולו הנחוש של ד״ר מרדכי קידר כאשר הכריז זאת בשידור של אל־ג'זירה.

האירוע היה ריאיון שהעניק לערוץ, בתגובה לטענת המגיש כי קידר ״אינו יכול למחוק את ירושלים מן הקוראן״.

המגיש המוסלמי הנבוך והמובס נותר המום. נראה כי הוא עצמו נפל קורבן למאמצי האידאולוגיה שלו למחוק עובדות ולשכתב את ההיסטוריה. העובדה נותרת בעינה: ירושלים איננה מוזכרת בקוראן, ספר הקודש של האסלאם שנכתב בידי הנביא מוחמד.

אם כן, מתי הפכה ירושלים לעיר השלישית בקדושתה למוסלמים הסונים?

בשבוע שעבר, התלוויתי לד״ר קידר לאחת מהרצאותיו המאלפות ביותר. היא עסקה בדיוק בסוגיה השנויה במחלוקת הזו.

לדברי קידר, הדבר קרה כאשר האסלאם נזקק לכך מטעמים פוליטיים ודתיים גרידא. בפוליטיקה, כפי שכולנו יודעים, אומנות השכנוע היא בעלת חשיבות עליונה. אולם, כפי שאומר הפתגם האלמוני שנתקלתי בו פעם: ״אם אינך יכול לשכנע אותם — בלבל אותם.״ כך החל אחד הנרטיבים המתוחכמים ביותר שנבנו באסלאם.

מאחר שירושלים אינה מוזכרת בקוראן הקדוש, מה יכול היה לשמש במה טובה יותר לזריעת זרעי עיוות המציאות והפצת דיסאינפורמציה? התשובה היא החדית' — המסורת שבעל־פה. זה היה כלי מצוין לשכתוב, יצירה מחדש, שינוי, מחיקה ועריכה של עובדות היסטוריות כדי ליצור את הנרטיב המושלם.

לדברי קידר, זה בדיוק מה שעשה האסלאם. כדי להבין את הנרטיב המבלבל, למדי, הזה, הרשו לד״ר קידר ולי להציג בפניכם מבט־על על התפתחות האסלאם.

אין זה סוד שמוחמד העתיק רבות מן הסיפורים שבקוראן מן התנ״ך ומכתבי הקודש הנוצריים. הוא למד אותם מרב תימני בשם כעב, שהיה ידידו הקרוב. לדברי קידר:
״הביקורת על האסלאם כהעתק של דתות אחרות גרמה לו להיראות בלתי לגיטימי: בני שבטו של מוחמד האשימו אותו בפלגיאט — אַסַאטִיר אַל־אַוַּלִין (‘אגדות הראשונים’) — משום שסיפוריו על אללה, אדם, נח והתיבה, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, ישו וכו׳ הזכירו להם את סיפורי היהודים והנוצרים. לכן, כדי לקבל ‘חותמת כשרות’, ניסה מוחמד להמיר שלושה שבטים יהודיים שחיו במדינה ובנווה מדבר בשם ח׳ייבר. כדי לרצות אותם, חוקק מוחמד כי כיוון התפילה של המוסלמים יהיה צפונה — לעבר ירושלים. גזירה זו נמשכה 16 חודשים. למרבה אכזבתו של מוחמד, היהודים נותרו נאמנים ליהדות ולא אימצו את האסלאם. בעקבות זאת יצא נגדם למלחמה, טבח בגברים ולקח את הנשים, ובהן צפיה, בתו של אחד מראשי השבטים, שאותה נשא לאישה.״

כתוצאה מכך, מאחר שלא נותרו יהודים בחצי האי ערב (עד עצם היום הזה — טיהור אתני?), ירושלים כבר לא עניינה את מוחמד, והוא הפנה את כיוון התפילה לעבר מכה, שאותה כבש מאוחר יותר.

״אבל מה לגבי אל־אקצא?״ שאל את קידר, אחד המשתתפים בהרצאה.

״למוחמד הייתה קבוצת תומכים בעיר א־טאיף,״ הסביר לנו קידר. עיר זו שכנה במרחק של יומיים הליכה ממכה. כאשר מוחמד נסע לטאיף וחזר למכה, היה לן בכפר בשם ׳אל־ג׳יעראנה׳.

״לפי המסורת האסלאמית,״ הוסיף קידר, ״היו ליד אותו כפר שני מסגדים. האחד היה ‘המסגד הקרוב’ (אל־מסג׳ד אל־אַדְנַא), והשני ‘המסגד הרחוק’ (אל־מסג׳ד אל־אַקצא). מוחמד נהג להתפלל באחד מהם לפני שיצא למסעו היומי — אם לטאיף ואם בחזרה למכה. הקוראן (סורה 17, פסוק 1) מספר שבלילה אחד התרחש למוחמד נס: הבורא לקח אותו אל ‘המסגד הרחוק’ כדי להראות לו את אותותיו. בני אותו דור הבינו פסוק זה כפשוטו, משום שידעו כי ‘אל־מסג׳ד אל־אַקצא’ שכן סמוך לכפר בחצי האי ערב, בדרך לטאיף. מוחמד מת בשנת 632 מבלי שביקר אי פעם בירושלים.״

קידר הוסיף ואמר: ״אם אכן לקח הבורא את מוחמד אל ‘המסגד הרחוק’, מדוע לא לקח אותו למקומות רחוקים באמת כמו דרום־מזרח אסיה או ספרד, אלא דווקא לירושלים, כפי שמציע החדית', שהיא קרובה יחסית מבחינה גאוגרפית?״

קידר סיפק הוכחות נוספות לכך שירושלים לא הייתה קדושה לאסלאם. הוא סיפר לנו כי בשנת 638 ״נכבשה העיר ללא קרב, כאשר הבישוף סופרוניוס פתח את שעריה בפני צבאו האדיר של הח׳ליף השני, עומר בן אל־ח׳טאב. סופרוניוס לקח את הח׳ליף ופמלייתו לסיור בעיר, ובפמליה היה גם כעב, ידידו היהודי של מוחמד. כאשר הגיעו להר הבית, חלץ כעב את נעליו, כנראה בהתאם לציווי שבשמות ג׳, ה׳: ‘של נעליך מעל רגליך’, שכן עבור היהודים היה המקום קדוש. הח׳ליף עומר ראה זאת ושאל לפשר מעשיו, וכעב השיב שזה בשל קדושת המקום. עומר כעס עליו, נזף בו והאשים אותו בניסיון להחדיר מושגים יהודיים לאסלאם. הוא הורה לכעב לנעול את נעליו מחדש.״ אנקדוטה זו מובאת בידי ההיסטוריון האסלאמי הגדול א־טברי. ממנה ניתן להסיק כי אף שהייתה תחת שלטון מוסלמי — ירושלים לא נחשבה למקום קדוש במסורת האסלאמית.

״אז מתי הפכה ירושלים למקום ‘קדוש’ באסלאם?״ שאל משתתף אחר.

״שלושים שנה, לאחר מותו של מוחמד,״ השיב קידר, ״העבירו הח׳ליפים האומיים את בירת האימפריה המוסלמית לדמשק, ובכך עוררו את זעמם של אנשי מכה, שהיו נאמנים למוחמד ולמורשתו. הם ראו את עושרה הגובר של דמשק, את ההוללות ואת הירידה במוסר, והכריזו על תושביה ככופרים. לבסוף, בשנת 682, בהנהגתו של עבדאללה בן א־זובייר, התארגנו אנשי מכה ומרדו בח׳ליף, ואף מנעו מתושבי דמשק להגיע למכה לעלייה לרגל של החג׳.״

״סיבה נוספת לאיסור,״ הציע קידר, ״עשויה להיות קשורה למרד של עבדאללה בן א־זובייר בשנת 682, שהתרחש שנתיים לאחר שבשנת 680 הרג צבאו של הח׳ליף האומיי יזיד בן מועאויה וערף את ראשו של חוסיין בן עלי — מנהיג המורדים ונכדו של מוחמד. מטבע הדברים, הדבר לא התקבל היטב אצל תושבי מכה.״

״תהא הסיבה אשר תהא למניעת עלייתם של תושבי דמשק לחג׳ במכה, היה צורך למצוא מקום חלופי,״ המשיך קידר. ״החג׳ הוא אחד מעקרונות היסוד של האסלאם. הח׳ליף יזיד בן מועאויה חיפש מקום חלופי — מקום בעל הילה של קדושה — שיאפשר לו להכריז עליו כאתר עלייה לרגל במקום מכה.״

״ובאותה עת,״ הסביר קידר לקהל המרותק, ״יהודים ונוצרים רבים התאסלמו — לפחות למראית עין — כדי להימלט מנטל המס הכבד שהוטל עליהם. למרות התאסלמותם, הם נשאו בליבם ובפיהם את רוממותה של ירושלים, העיר הקדושה, וכך חדר רעיון קדושתה של ירושלים אל תוך האסלאם. הח׳ליף החליט כי ירושלים תהיה אתר החג׳, אך היה זקוק לתמיכה מן הכתבים האסלאמיים כדי לצבוע את החלטתו בצבע אסלאמי. מכונת החדית' הייתה הכלי שייצר את ה‘סיפורים’ הדרושים כדי להפוך את ירושלים למקום קדוש עבור המוסלמים הסונים. השיעים, לעומת זאת, מחשיבים מסורתית את העיר נג׳ף שבעיראק כמקום השלישי בקדושתו אחרי מכה ומדינה.״

וכך צויר יעד על לוח הנרטיב האסלאמי, ואחד האישורים הבדיוניים הגדולים בכל הזמנים נולד.
״השאר,״ כפי שאומר קידר, ״הוא היסטוריה ופלגיאט אסלאמי.״

האיש המקלל

 

                                                                                   

בפרשת אמור, ויקרא כ״א:א׳–כ״ד:כ״ג, מסופר על בן של “אישה ישראלית” ו“איש מצרי” אשר רב עם איש ישראלי (כ״ד:י׳). התורה ממשיכה ומספרת כי “ויקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל… ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן” (כ״ד:י״א–י״ב).

החוטא נכלא, ועל פי ציווי ה׳ הוא מוצא להורג בסקילה.

לאחר האירוע, ה׳ מדבר אל משה ומצווה אותו: “ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו. ונוקב שם ה׳ מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה; כגר כאזרח בנקבו שם יומת” (כ״ד:ט״ו–ט״ז).

מי הוא אותו “מקלל” ששמו אינו נזכר אלא רק היותו בן של “אישה ישראלית ואיש מצרי”? על מה הייתה המריבה? מדוע קילל את ה׳?

סיפור זה, כפי שנראה, הוא מקרה שבו חכמי ישראל נחלקו עד שכמה אפילו קראו את הארוע  באופן “דרמטי”.

רש״י, למשל, מביא הסבר מדרשי הכולל כמה רעיונות מרכזיים. הוא שואב את פירושו ממדרש תנחומא ומויקרא רבה. על פי מקורות אלו, רש״י מתמקד בשאלה מדוע התורה מדגישה את ייחוסו המעורב של האיש. מדרש ויקרא רבה (ל״ב:ג׳) מציע כי “האב המצרי” הוא אותו מצרי שהרג משה בשמות ב׳:י״ב, לאחר שראה אותו מכה איש עברי. לפי מדרש תנחומא (אמור כ״ד), אותו מצרי התחפש לדתן, בעלה של שלומית בת דברי, נכנס לביתה בהיעדרו ופגע בה. הילד שנולד מאותו מעשה הוא המקלל שבפרשתנו.

עוד מסביר רש״י כי אותו אדם ניסה “לנטוע את אוהלו” בתוך שבט דן, שבט אמו. אולם, מאחר ששיוך שבטי נקבע לפי האב. בית הדין פסק נגדו. מתוך תסכול, כעס והשפלה—כך טוען רש״י—המאבק הסלים מסכסוך אישי למעשה של חילול השם.

בניגוד לרש״י, הרמב״ן ואבן עזרא אינם נשענים על הגישה המדרשית. הם קוראים את הסיפור כפשוטו. בעיניהם הסוגיה המרכזית היא זהות משפטית, ואין צורך ברקע דרמטי או בקישור לסיפור מוסרי מן העבר במצרים. כמו רש״י, גם הם רואים בקללה תוצאה של ניכור חברתי ודחייה משפטית.

הרב הלורד יונתן זקס קורא את הפרשה באופן שונה למדי מן הפרשנים הקלאסיים הללו. אמנם, כמו רש״י והרמב״ן, גם זקס מציין שהתורה מפרטת באופן חריג את ייחוסו של האיש, אך בניגוד לרש״י הוא אינו מתמקד בזהות האב, ובניגוד לרמב״ן אינו מתרכז בהיבט המשפטי של שיוך שבטי. במקום זאת, זקס עוסק במשמעות הסיפור ביחס לזהות, שייכות וכוח הדיבור. בעיניו, הפרשה משקפת מתח אנושי וחברתי עמוק.

הרב זקס מעמיק אף יותר, במישור הפסיכולוגי. לדעתו, החוטא חי עם זהות קרועה ולא פתורה, נתון בין שני עולמות. מצד אחד היה בתוך המחנה, אך לא התקבל בו במלואו. במובן מסוים, זקס משתמש ברקע המדרשי כדי להציג לקח מודרני—פסיכולוגי וחברתי—על סכנות ההדרה וההשפלה, וכיצד הכעס והתסכול שהן יוצרות עלולים להוביל לחילול הקדוש ביותר, במקרה זה—שם ה׳.

זקס סבור כי הפסוק “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח” (כ״ד:כ״ב) מלמד על סוג החברה שהתורה מבקשת לבנות. הוא מצביע על פסוק זה כמסקנת התורה עצמה מן האירוע—קריאה לצדק שווה, גם כלפי מי שמוצאם הופך אותם למנודים חברתית.

The Episode of the Blasphemer

 

                              

In Parashat Emor Vayikra (Leviticus), 21:1-24:23, we are told about a son of an “Yisraelite woman” and “Egyptian man” who quarrelled with an Yisraelite man (24:10). Torah continues and shares with us that “The son of the Yisraelite woman pronounced the name of G-d, cursing Him... His mother’s name was Shelomit bat Divri of the tribe of Dan” (24:11-12).

The sinner is detained and upon G-d’s directive, he is put to death by stoning

Following the event, G-d speaks to Moshe and orders him, “You must speak to Bnei Yisrael, saying: ‘Any man who curses his G-d must bear his sin. One who pronounces the proper name of G-d while cursing it must be put to death. The entire community will stone him to death. Whether he is a convert or a native Yisraelite, if he pronounces the Divine Name as part of his curse, he must be put to death” (24:15-16).

Who is this “blasphemer” whose name is not mentioned other than his being the son of an “Yisraelite woman and the son of an Egyptian man?” What was the dispute about? Why did he curse G-d?

This story, as it seems, is one case where Jewish sages diverged on how “dramatically” they read the account.

Rash”i, for instance, brings a Midrashic explanation with a few key ideas. He draws his interpretation from Midrash Tanchuma and Vayikra Rabbah. Using these sources, Rash”i focuses on why the Torah emphasizes the man’s mixed parentage. Midrash Vayikra Rabbah (32:3), offers that the “Egyptian father” is the same Egyptian who was killed by Moshe in Shemot (Exodus) 2:12, after the latter witnessed him beating a Hebrew man. According to Midrash Tanchuma (Emor 24), that Egyptian disguised himself as Datan, the husband of Shelomit bat Divri, entered her room when Datan was absent and assaulted her. The child born from that union is the blasphemer in our Parashah.

Rash”i further explains that this man tried to “pitch his tent” among the tribe of Dan, his mother’s tribe. Unfortunately for him, tribal identity followed the father’s line. The court, therefore, ruled against him. Out of frustration, anger and humiliation, Rash”i asserts, he escalated from a personal dispute to blasphemy.

Unlike Rash”i, Ramba”n and Ibn Ezra do not lean on the Midrashic approach. Rather, they read the story in a straightforward manner. For them the key issue is legal identity and do not see any need for a backstory drama or link the event to a morally tainted origin story that happened in Egypt. Like Rash”i, they believe that the blasphemy is the result of social dislocation and legal rejection.

Rabbi Lord Jonathan Sacks reads the episode quite differently from the classical commentators mentioned above. Though like Rash”i and Ramba”n, Sacks notes that the Torah’s detailing of the man’s parentage is unusual. Unlike Rashi, he doesn’t focus on who his father was and unlike Ramba”n, he doesn’t center on the legal technicality of tribal placement. Rather, Sacks dwells on what the story says about identity, belonging and speech. For Sacks, the episode reflects human and social tension.

Rabbi Sacks takes it further, psychologically. In his view, the sinner lived with a fractured and unresolved identity, torn between two worlds. On the one hand, he was inside the camp yet not fully accepted. In a way, Sacks uses the Midrashic backstory to frame a modern psychological and social lesson about the dangers of exclusion and humiliation and how the anger and frustration they create can lead to desecration of the most sacred, in this case, the Divine Name.

Sacks believes that “One law shall be for you, for the stranger as for the native” (24:22) tells us about the kind of society the Torah is trying to build. He points to this verse, as the Torah’s own concluding lesson on the event, one that demands equal justice even for those whose origins make them social outcasts.

What Happened to Your Thumb, Daddy?

 

I first asked my father that question when I was about nine years old.

I had always known that his right-hand thumb was missing, yet, unlike others, I had never paid much attention to it. Neither had I considered it odd when he held the pen between his index finger and middle one when he signed my report cards. I had simply got used to it just as I had to seeing the huge scar in his shoulder, caused by the bullet that had pierced it in mid-1942 as he was fleeing the drunk Lithuanians who stormed his room. All I remembered was that when I asked my mother about it, she replied that he had lost his thumb when he was a partisan during the Shoah.

Some of my  classmates used to mock me and tried to shame me during the early grades of elementary school. Some imitated the way he held his pen. Others suggested that since he was a butcher, he cut his own thumb with the axe which he used to chop the cattle bones.  I would like to take this opportunity to express gratitude to them. Had it not been for their disparaging and belittling attitude, I would have probably learned that truth much later in life.

One Shabbat, after he returned from synagogue, I decided to ask him about his thumb. This is his story.

My father was born in a little town between White Russia and Lithuania. When the Nazis invaded their town and food became scarce, he exchanged a fur coat that he owned for a loaf of bread with one of the local gentile farmers.

Later, the Nazis gathered the Jewish residents of the area, in a nearby ghetto.  Several months later, they were transferred to another ghetto and then to a labout camp. As it was becoming clearer that the eventual goal of the Nazis was to murder the Jews, my father, along with three other Jewish men, decided to escape and join the nearby Partisans. The Nazis killed the three other prisoners. Though he got away, my father sustained an injury in the groin, missing his testicles by a hair. He continued to run until he reached the adjacent forest.

Upon reaching it, he fell asleep and ended up spending the following day there. His raw wound made it impossible for him to go anywhere. In the evening, he finally gathered all his strength and started crawling with no visible destination in sight. He barely made his way to a nearby farm where the farmers fed him, cleaned him a little and let him spend the night. The following day, they asked him to leave as his presence would endanger them. They gave him some bread and some cover against the cold.

Again, he set out for the unknown. After a short while, exhaustion took over, he stopped and fell asleep. When he woke up, in the morning, he found the world covered with snow. Looking around him, he suddenly recalled that the farmers had mentioned that in the forest, the moss grew on the north side, hidden from the sun. With that bit of information, he decided to turn right and follow that direction.

His wound, thick and coagulated with blood, was causing him great pain. He was hungry and weak. It took him half a day to walk a mere two and a half kilometers. Moving with caution, he made frequent stops to restore his strength and to ensure he had no one after him.  During some of his stops, he used the opportunity to disinfect the open wound with his urine for the lack of other disinfectants.

He spent the rest of the day in the forest and fell asleep in the hope that someone would eventually find him.

The following morning, in the early hours, he heard some footsteps which startled him out of his sleep. He looked up and recognized the gentile farmer with whom he had traded a fur coat for food. He was wearing the same coat.

The man was alarmed at the sight of my father’s bloodied leg. Upon hearing his story, the farmer took off his coat, covered my father and then disappeared. After a short while he came back with some bread, homemade vodka and dried meat. He told my father that some Jewish partisans were gathered in the forest and came by his place, daily, to get some food. He also mentioned that their path was close by and suggested that my father stayed awake so that he didn’t miss them.

In the late afternoon, he heard some noises and noticed two young men approaching his hiding place. He called out to them. They came close, picked him up and carried him to join their group in the middle of the forest.

In the makeshift field hospital, the Partisans’ doctor operated on him and removed the bullet. Within a few days, my father was ready to walk again. Weeks later, after a short training session, he was strong enough and ready to join in a mission against their Nazi oppressors. Wearing his fur coat over a thin shirt, which had a pocket on its left side, equipped with a rifle, my father left for his first mission.

On their way to ambush the retreating Nazi troops, they passed through the ruins of some Jewish homes. In one of them, my father found a small Siddur (a Jewish daily prayer book). Out of reverence, and his deep belief in G-d, he picked it up and slid it into the left side pocket of his shirt, under the fur coat.

When the partisans reached their destination, they positioned themselves on the groud with their weapons ready to shoot. Suddenly, no one had any idea where it came from, a shot broke the silence. The bullet hit my father’s thumb. Only on the following day, was the bullet discovered in the left side pocket of his shirt, having pierced through the heavy fur coat,  and the Siddur. 

His thumb had to be amputated but his life was spared.

I remember the surge of pride in me, as I was listening to him.

The following day, I asked the teacher to speak to the class. My wish was granted.  I shared my father’s account with my classmates “My father is a hero,” I concluded. “How many of you can say that about your fathers?”

The thick air of silence was deafening. I believe that was a defining moment for many, a moment where they realized that my father was also their hero.

מה קרה לאגודלך, אבא?

 

שאלתי את אבי את השאלה הזו, לראשונה, כשהייתי כבת תשע.

תמיד ידעתי שהאגודל בידו הימנית חסרה, אך בניגוד לאחרים, מעולם לא הקדשתי לכך תשומת לב רבה. גם לא חשבתי שזה מוזר כשהוא החזיק את העט בין האצבע  לאמה כשחתם על התעודות שלי. פשוט התרגלתי לזה, כפי שהתרגלתי לראות את הצלקת הגדולה בכתפו, שנגרמה מהכדור שחדר אליה באמצע שנת 1942 כאשר נמלט מהליטאים השיכורים שפרצו לחדרו. כל מה שזכרתי היה שכאשר שאלתי את אמי על כך, היא השיבה שהוא איבד את האגודל כשהיה פרטיזן בזמן השואה.

 היו מספר מחברי לספסל הלימודים שנהגו ללעוג לי ולנסות לבייש אותי בשנות בית הספר היסודי הראשונות. חלקם חיקו את האופן שבו אחז אבי בעט. אחרים הציעו שמכיוון שהיה קצב, הוא כרת לעצמו את האגודל בגרזן שבו השתמש כדי לבקע את עצמות הבקר. ברצוני  להביע תודה לאותם חברים. אלמלא הגישה המזלזלת והמשפילה שלהם, כנראה שהייתי לומדת את האמת הרבה יותר מאוחר בחיי.

באחת השבתות, לאחר שחזר מבית הכנסת, החלטתי לשאול אותו על האגודל שלו. זהו סיפורו.

אבי נולד בעיירה קטנה בין רוסיה הלבנה לליטא. כאשר פלשו הנאצים לעיירתם והמזון נעשה נדיר, הוא החליף מעיל פרווה שהיה ברשותו בכיכר לחם עם אחד האיכרים הלא-יהודים, המקומיים.

מאוחר יותר, הנאצים ריכזו את תושבי האזור היהודים בגטו סמוך. כעבור מספר חודשים הועברו לגטו אחר ולאחר מכן למחנה עבודה. כאשר התברר יותר ויותר שמטרתם הסופית של הנאצים היא לרצוח את היהודים, החליטו, אבי ועוד שלושה גברים יהודים, להימלט ולהצטרף לפרטיזנים שבאזור. הנאצים הרגו את שלושת האסירים האחרים. אף על פי שהצליח להימלט,נפצע אבי במפשעה, והכדור כמעט פגע באשכיו. הוא המשיך לרוץ עד שהגיע ליער הסמוך.

כשהגיע לשם, נרדם ובילה שם את היום שלאחר מכן. פצעו הפתוח מנע ממנו לנוע. בערב, אזר סוף־סוף את כל כוחותיו והחל לזחול ללא יעד ברור. בקושי הצליח להגיע לחווה סמוכה, שם,  האכילו אותו האיכרים, ניקו אותו מעט ואפשרו לו ללון אצלם. למחרת ביקשו ממנו לעזוב, שכן נוכחותו עלולה הייתה לסכן אותם. הם נתנו לו מעט לחם וכיסוי כלשהו מפני הקור.

שוב יצא אל הלא־נודע. לאחר זמן קצר, הכריעה אותו התשישות , והוא נעצר ונרדם. כשהתעורר בבוקר, מצא את העולם מכוסה שלג. כשהביט סביבו, נזכר לפתע שהאיכרים ציינו כי ביער, הטחב גדל בצד הצפוני, המוסתר מן השמש. בעזרת המידע הזה החליט לפנות ימינה ולהמשיך בכיוון הזה.

פצעו, שהתעבה ונקרש בדם, גרם לו כאבים עזים. הוא היה רעב וחלש. לקח לו חצי יום ללכת רק כשניים וחצי קילומטרים. הוא נע בזהירות, עצר לעיתים קרובות כדי להשיב לעצמו כוח ולוודא שאיש אינו עוקב אחריו. בחלק מהעצירות ניצל את ההזדמנות לחטא את הפצע הפתוח בשתן, בהיעדר חומרי חיטוי אחרים.

את שארית היום בילה ביער ונרדם, בתקווה שמישהו ימצא אותו.

למחרת בבוקר, בשעות המוקדמות, שמע צעדים שהבהילו אותו משנתו. הוא הרים את מבטו וזיהה את האיכר הלא־יהודי שעמו החליף מעיל פרווה תמורת מזון. האיכר לבש את אותו מעיל.

האיש נבהל למראה רגלו המדממת של אבי. לאחר ששמע את סיפורו, הסיר האיכר את מעילו, כיסה את אבי ונעלם. לאחר זמן קצר חזר עם מעט לחם, וודקה מתוצרת בית ובשר מיובש. הוא סיפר לאבי כי פרטיזנים יהודים מתאספים ביער ומגיעים מדי יום לביתו כדי לקבל מזון. הוא הוסיף שהמסלול שלהם עובר בקרבת מקום והציע לאבי להישאר ער כדי שלא יפספס אותם.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות שמע רעשים והבחין בשני צעירים המתקרבים למקום מחבואו. הוא קרא אליהם. הם התקרבו, הרימו אותו ונשאו אותו אל קבוצתם בלב היער.

בבית החולים המאולתר שבשדה, רופא הפרטיזנים ניתח אותו והוציא את הקליע. בתוך כמה ימים היה אבי מסוגל ללכת שוב. כעבור שבועות אחדים, לאחר אימון קצר, היה חזק דיו ומוכן להשתתף בפעולה נגד מדכאיו הנאצים. כשהוא לובש את מעיל הפרווה מעל חולצה דקה, אשר לה כיס בצדה השמאלי, ומצויד ברובה, יצא אבי למשימתו הראשונה.

בדרכם לארוב לכוחות הנאצים הנסוגים, עברו הפרטיזנים בין חורבות של בתים יהודיים. באחד מהם מצא אבי סידור קטן. מתוך יראת כבוד ואמונתו העמוקה באלוקים, הרים אותו והכניס אותו לכיס השמאלי של חולצתו, מתחת למעיל הפרווה.

כאשר הגיעו הפרטיזנים ליעדם, התמקמו בעמדותיהם, שכבו על הקרקעת נשקיהם דרוכים ומוכנים לפעול. לפתע, מבלי שאיש ידע מהיכן הגיעה, פילחה ירייה את הדממה. הקליע פגע באגודלו של אבי. רק למוחרת התברר שהקליע עבר דרך מעיל הפרווה העבה חדר את הסידורונעצר בכיס החולצה.

נאלצו לכרות את אגודלו של אבי, אך חייו ניצלו.

אני זוכרת את גל הגאווה שהציף אותי כששמעתי את סיפורו.

למחרת ביקשתי מהמורה לדבר בפני הכיתה. בקשתי נענתה. שיתפתי את חבריי לכיתה בסיפורו של אבי. “אבי הוא גיבור,” סיכמתי. “כמה מכם יכולים לומר זאת על אבותיהם?”

הדממה הסמיכה שהשתררה הייתה מחרישת אוזניים. אני מאמינה שזה היה רגע מכונן עבור רבים, רגע שבו הבינו שאבי הוא גם הגיבור שלהם.

רקדי אותי עד קץ האהבה (Dance Me to the End of Love)

 

בטוחני שרובנו מכירים את השיר של לאונרד כהן הנושא את כותרת המאמר.

לפני כמה שנים נחשפתי לציטוט הבא של כהן, כאשר נשאל על משמעות השיר:

"אני לא חושב שמישהו צריך לדעת מה נתן לי את הדימוי של 'כינור בוער', אבל היו תזמורות קטנות כאלה שהגרמנים הקימו במחנות הריכוז. הן ניגנו בזמן שאנשים נשרפו או הומתו בגז. אם רוצים לקרוא את השיר מנקודת המבט הזו, הוא נעשה משהו שונה לגמרי."

זו נקודת המבט  אשר ממנה בחרתי לקרוא ולבהין את השיר כאשר החלטתי ללמד אותו לתלמידיי לפני יום השואה. ואיזו חוויה זו הייתה עבור כולנו.

כאשר חילקתי להם את מילות השיר, ביקשתי מהם לקרוא אותו בשקט ולשתף את התרשמותם. עבור רובם, הוא לא היה יותר מסיפור אהבה בין גבר לאישה שחיו חיים מלאים, רצופים רגעים של שמחה, משבר, אהבה וכאב. אף אחד מהם לא קישר אותו אפילו במעט לשואה.

כדי להבהיר להם את הבחירה שלי בפרשנות הזו, החלטתי להתמקד בכמה שורות אשר, לפחות עבורי, חיזקו את הרעיון שניסיתי להעביר. הצבעתי על השורה הראשונה:

"תרקדי אותי אל יופייך עם כינור בוער..."

למרות שכל תלמידיי הכירו את ההיסטוריה של השואה, רבים מהם, לצערי, לא היו מודעים לרביעיות או ל"תזמורות הקטנות" שהנאצים הקימו כדי לקבל את פני האסירים החדשים במחנות הריכוז. הן הורכבו בעיקר מכינורות.

מטבע הדברים, כאשר מתבוננים בכך מנקודת מבטי, הכינור הבוער המוזכר בשורה הראשונה הוא רמז לגורלם של רבים מהאסירים שנשרפו בתנורי המחנות.

"תרקדי אותי אל הפחד עד שאיאסף בבטחה פנימה..." היא השורה הבאה שאליה הפניתי את תשומת לבם. כמובן, כולם כבר למדו על התנאים שבהם הובאו הנידונים למוות למחנות. הם ראו סרטים ותמונות; שמעו עדויות על קרונות המשא שאליהם נדחסו בכוח. הם יודעים על תנאי התברואה הירודים, הסירחון, הרעב, המוות והייאוש. מי לא היה חווה "פחד" בתנאים כאלה?

מה שרובם לא ידעו הוא שהנאצים שיקרו ליהודים והבטיחו להם שהרכבות שאליהן הם עומדים לעלות נועדו להעבירם ל"מקום נחמד ובטוח יותר", "בית חדש". רבים האמינו לשקרים הללו והוטעו. איזו סיבה הייתה להם לחשוב אחרת? מכאן, בעיניי, שבריר האמונה המשתקף במילים "עד שאיאסף בבטחה פנימה".

"אוי, תני לי לראות את היופי כאשר העדים כבר אינם..." — כאן רבים מתלמידיי הבינו מדוע בחרתי ללמד את השיר כך. הם, כמו יהודים רבים אחרים, מודעים לכך שמספר עדי השואה, אלה שחוו ויכלו לספר את הזוועות, הולך ופוחת. בקרוב לא יישארו כאלה כלל. אז תהיה זו משימתי, כבת לשני ניצולי שואה, להבטיח שהקריאה "לעולם לא לשכוח" תישאר חיה. לאחריי, יהיה זה תפקידם לשאת את הלפיד הזה ולהבטיח שלא יכבה לעולם. והם מוכנים לכך.

לבסוף הגענו לשורה המתייחסת לילדים, הנכס היקר ביותר שלנו:

"תרקדי אותי אל הילדים המבקשים להיוולד..."

זו שורה שממיסה בתוכי נהר קפוא, פורצת סכר, משחררת שטף של דמעות שמציפות את עיניי ומטשטשות את ראייתי בכל פעם שאני שומעת אותה.

בפעם הראשונה שקראתי את השורה הזו, נזכרתי בספרו של ריונוסוקה אקוטגאווה, "קאפה", יצירת מדע בדיוני המתארת את יפן בתחילת המאה ה-20. אחד הרעיונות המופיעים בספר הוא שלאחר שמציגים בפני העוברים שטרם נולדו את מה שמצפה להם בחיים, הם יכולים לבחור אם להיוולד או לסרב לכך. רובם בוחרים שלא להיוולד.

בניגוד לילדי הקאפה, התינוקות של כהן מבקשים לממש את זכותם — ואת חובתנו — לאפשר להם "להיוולד". הרי זה עולה בקנה אחד עם הציווי בתורה: "ובחרת בחיים!"

כאשר עמדתי לסיים את השיעור, הסתכלתי סביבי. הדממה ששררה, בכיתה, הניחוח המר-מתוק של האוויר שנשמנו, קרני השמש שהאירו את החדר ואת פניהם היפות — ידעתי שמאותו רגע, השיר הזה כבר לא יהיה עבורם עוד שיר שהם שומעים ונהנים ממנו. במילותיו של כהן עצמו, הוא "נעשה משהו שונה לגמרי" — יצירה עמוקה יותר, בעלת משמעות, שמחברת אותם לעבר של עמנו ולתפקידם בעתידו.

?מדוע הם אוהבים לשנוא יהודים

תהא הסיבה אשר תהא, יהודים היו מושא לשנאה מאז ראשית הנצרות. שנאה זו היא מעין נגיף הנקרא "אנטישמיות." לנגיף זה היו מספר מוטציות והוא בא לדי ביטוי בכמה צורות.

האנטישמיות החלה כשנאה תיאולוגית. למי מכם שלא ידע, העלילה המשמיצה הראשונה שהופצה על ידי  הממסד הנוצרי הקדום בנסיון לבסס את עצמו, הייתה שהיהודים "אחראים" למותו של ישו, משיחם ולכל מה  השתבש בתוכנית האלוהית. ואני באמת איני מאמינה שהנפקתם של עוד אלף מסמכי "נוסטרה אטאטה"(שפורסם בשנת 1965), אשר, כביכול, מזכים את כל היהודים מהאשמה חסרת בסיס, יכולה באמת לנקותם  מגזר הדין השגוי שאליו נחשפו ושאליו הם ממשיכים להיות נתונים כבר למעלה מאלפיים שנה! למרבה הצער, אותו שקר, אותו נאראטיב, עדיין מוטף מעל דוכני דרשה מסוימים עד עצם היום הזה.

לאחר מכן, הופיעה האנטישמיות בצורתה הגזענית. ודאי ראיתם את הקריקטורות המציגות יהודים עם אפים נשריים, שפתיים עבות ותווי פנים שטניים, סופרים את כספם ו"יונקים" את חיי הכלכלה של החברה שבתוכה חיו. 

"היהודי היה, מאז ומתמיד בעל מאפיינים גזעיים ברורים ולעולם לא דת," כתב היטלר ב"מיין קאמפף."

בתעמולה האנטי-יהודית שלו, אימצו היטלר והמפלגה הנאצית חלק מכתביו של אוטו ויינינגר, פילוסוף יהודי-אוסטרי שונא-עצמו, שהתאבד בגיל 23. על פי ויינינגר, היהודים היו טמאים מבחינה גזעית משום ש“היו במהותם נשיים. ככאלה, היו חסרי  מוסר, ללא תחושת טוב ורע, ולכן, כתוצאה מכך, חסרי נשמה.

וכעת, אותן ישויות "חסרות נשמה" העזו לקום מן האפר. הן עשו זאת למרות ולכנגד כל חוקי הטבע וההיגיון.הם שבו מפי התהום והקימו מדינה יהודית בציון. הם הפכו מדבר לארץ פורייה, יצרו תרבות, גידלו דור של  מנהיגים עולמיים בתחומים רבים, חלקו את מתנותיהם עם אחרים, ועל אף כל הסיכויים, מממשיכים לעמוד איתן אל מול כל נסיון להשמידם. כתוצאה מכך, יש לנו, היום, אנטישמיות פוליטית, הידועה גם כ- "אנטי-ציונות."

"אני איני אנטישמי," ינסו לשכנע אתכם אלו המבקשים להפיל את המדינה היהודית, "אני רק אנטי-ציוני."

איזו אמתלה חלשה, הנובעת מבורות – או שמא לא?

הציונות, אנטישמים יקרים, מושרשת ביהדות, אותה תרבות או תפיסה ממש שאליה אתם מפנים את שנאתכם. "ציון", המוזכרת 152 פעמים בתנ״ך, ספר הקודש של העם היהודי, המכונה גם – בצדק או שלא בצדק – "הברית הישנה," היא מרכז התרבות היהודית והעיקרון החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. זהו המקום אשר אליו פונים יהודים בתפילתם, המקום שאליו נכספו לשוב, והמקום שהוזכר יום־יום בתפילותיהם, בספרותם ובאמנותם במשך למעלה מאלפיים שנה. הציונות היא התנועה  הקוראת להקמת בית לאומי יהודי בציון – המולדת היהודית העתיקה.

כדברי מרטין לותר קינג הבן: "אנטי-ציונות היא מטבעה אנטישמיות, ותמיד תהיה כך."                            אכן כך, יהדות וציונות, חד הן. לא ניתן להיות "נגד" האחת מבלי להיות "נגד" האחרת, אלא אם כן יוצרים אגדות, סיפורים או "נאראטיבים," כל אחד כפרי דימיונו.

היהודים הינם תופעה "מוזרה" המהלכת בין האומות, תעלומה בלתי מוסברת. בעיני רבים, הם מעין רוח רפאים, המציבה בפניהם מראה בלתי נראית, המשקפת בפניהם את צביעותם. זוהי ישות אמורפית שהייתה אמורה להיעלם, ולהימחק מזמן. ומי אינו פוחד מהבלתי ניתן להבנה? זהו פחד הזהה למה שמכונה , פזמופוביה, הפחד מרוחות, חשש המטשטש וממשיך לטשטש את חושיו של עולם פרימיטיבי והשולט בכל צעדיו ומעשיו.

בכל דרך אשר בה תבחרו להתייחס ליהודים וליהדות, עולם יקר, בין אם כדת, כגזע או כישות פוליטית – כעת, משהוקמה להם מדינה ריבונית משלהם, אמת יסודית אחת נותרת בלתי מעורערת: תהא הסיבה אשר תהא, אתם מקנאים בהם, אתם פוחדים מהם, ובואו נודה באמת – אתם פשוט אוהבים לשנוא אותם.