Monday, 26 October 2026

השנה בה למדתי לדבר "ערבית" ו"מזרח תיכונית"

 




"אנו במערב חיים בתרבות מתקדמת ובביטחון זמן רב כל כך, עד ששכחנו את משמעות המושג 'אויב'." — לי האריס

לאחרונה, ובמיוחד בעקבות אירועי הזוועה של ה־7 באוקטובר, אנו שומעים פרשנים ישראלים רבים המדגישים את הצורך ללמוד לדבר "ערבית" או "מזרח תיכונית". ניתן לומר בביטחון כי ברוב המקרים אין הכוונה לשפות עצמן. מדובר, למעשה, בקריאה לאמץ את דרכי הפעולה ואת דפוסי החשיבה של אויבי ישראל ואויבי המערב. לטענתם, יש לכך חשיבות עליונה, במיוחד לנוכח השינויים הגיאופוליטיים הפוקדים את אזורנו השברירי ואת העולם הבלתי יציב.

"אויב", על פי הגדרתו של לי האריס, כפי שהוא כותב בהקדמה לספרו "הציוויליזציה ואויביה" (Civilization and Its Enemies), "הוא אדם המוכן למות כדי להרוג אותך". אף שהאריס מרחיב בהמשך את ההגדרה גם למי שרק מבקש להרוג אותך או לפגוע בך, אני סבורה שבמזרח התיכון, לפחות, ובמיוחד לאחר שנחשפנו למעשי הזוועה שביצע אויב אכזר וברברי ב־7 באוקטובר, ההגדרה הראשונה היא המתאימה ביותר. "ערבית" ו"מזרח תיכונית" הן שתי ה"שפות" היחידות שבהן מדברים אויבי ישראל, והיחידות שהם מבינים.

למזלי, התוודעתי לראשונה ל"שפות" הללו לפני שנים רבות, אף שלא כיניתי אותן כך באותה עת. השנה הייתה 1977, ואני הייתי אז בעיצומם של לימודי התואר המתקדם שלי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

כפעילה נלהבת של מפלגת העבודה, עדיין התאבלתי באותה תקופה על ניצחונו של מנחם בגין בבחירות, חודשים אחדים קודם לכן. הייתי נסערת עד כדי כך שסירבתי לצפות בחדשות מישראל, התרחקתי מהפוליטיקה הישראלית והקדשתי את כל זמני ללימודים.

אולם, לא באותו ערב. משהו משך אותי אל מכשיר הטלוויזיה הקטן, בשחור־לבן, והדלקתי אותו. לא האמנתי למראה עיניי. שם, על המסך, לנגד עיניי, ראיתי את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יורד מכבש המטוס בישראל.

לאחר ששפשפתי את עיניי בתדהמה, החלו השאלות לצוץ בזו אחר זו. האם לא קראתי שבגין הוא קיצוני ומחרחר מלחמה? האם לא נאמר לנו שהוא שונא ערבים? "מה קורה כאן?" חזרתי ושאלתי את עצמי. הייתי המומה לחלוטין.

באותו רגע החלטתי לצאת למסע של בדיקה ומחקר, כדי להבין את מאפייניהם ואת ההרכב הדמוגרפי של מצביעי בגין. "אין ספק", אני זוכרת שחשבתי לעצמי, "שהם יודעים משהו שאני אינני יודעת".

ככל שהעמקתי במחקר, שכלל קריאה מרובה ושיחות עם תומכיו של בגין, הן בישראל והן בארצות הברית, למדתי שרבים ממצביעיו היו אנשים שהגיעו ממדינות מוסלמיות או ממדינות דוברות ערבית. רבים מהם היו פליטים מאותן מדינות. הם חיו בקרב אנשים הקוראים להשמדתנו. מצביעים אלה הבינו ודיברו "ערבית" ו"מזרח תיכונית". הם הכירו היטב את אורח החיים ה"ערבי" וה"מזרח תיכוני", ואת הכוחות המניעים את מי שגדלו והתחנכו בחיקן של שתי ה"שפות" הללו.

אני, לעומת זאת, בת לשני יהודים יוצאי ליטא ורוסיה הלבנה, שגדלה בחברה מערבית ומעולם לא חיה בסביבה הדומה ולו במעט לזו שבה חיו רוב מצביעיו של בגין, לא ידעתי דבר על תרבותם ועל אורחות חייהם.

הם לימדו אותי, במה שאפשר לכנות "קורס מזורז", את כל מה שידעו על דפוסי ההתנהגות של אויבינו.

השיעור היה כואב. הוא ניפץ את הבועה האידיאולוגית שבתוכה חייתי במשך שנים. דבריהם המחישו לי שכל אותם אנשים שריחמתי עליהם, שתמכתי במאבקם להקמת מדינה ושיצאתי להפגין למענם, שאפו, למעשה, למטרה אחת בלבד: להשמיד אותי ואת אחיי היהודים.

כל האנשים ששוחחתי עמם השמיעו את אותו המסר: "אנו ניצבים מול אויב זדוני, שישתמש בכל אמצעי העומד לרשותו כדי לחסל אותנו".

לדבריהם, הדרך היחידה להתמודד עם אויבנו היא "ביד חזקה ובאגרוף ברזל". בגין, לדעתם, היה היחיד שהבין את שפתם וידע לדבר בה.

בשנת 1979 הפכתי באופן רשמי לליכודניקית. מאז לא הבטתי לאחור.

ככל שנקדים אנו, הישראלים, לשלוט ב"שפות" הללו ולאמץ את דרכי הפעולה של אויבינו בזירות המדינית, הצבאית וההסברתית, כך נהפוך לבלתי מנוצחים יותר.

יש לכך חשיבות עליונה, במיוחד בכל הנוגע לחתירה לשלום.

כדבריו של ד"ר קידר: "שלום במזרח התיכון ניתן רק למדינה שאי אפשר להכניע אותה".

Saturday, 10 October 2026

The Family Business That Helped Arm Yisrael in 1948

 


                                                                



There are family stories that become part of one's identity and part of the identity of a nation, long before one fully understands their significance. 

In Robbie Goldstein's family, one of those stories began in a neighborhood hardware store, "West End Hardware,"  her family's business,  which stood at the corner of 63rd and West Avenue, in West Philadelphia. What began as a family business became, for a time, part of a much larger story of Jewish determination, Zionism, and the desperate struggle to build a Jewish state which, ultimately, became intertwined with the struggle for the establishment of the State of Yisrael. 

From Egypt to West Philadelphia

The old wooden cabinets and century-old oak floors of "West End Hardware" held tools, plumbing supplies, electrical equipment. Unbeknown to many, they were also stockpiled with, firearms and ammunition. During the years leading up to Yisrael's War of Independence in 1948, Robbie's family became involved in an effort to obtain and transport weapons for the Jewish forces fighting for Yisrael's survival, during its Independence War. 

One of Robbie's sweet memories of the place was its atmosphere. The solid oak floors which were about a hundred years old, carried the unmistakable smell of decades of wood-floor cleaning oil. Along the walls were wooden cabinets built by her great-grandfather and grandfather. They contained an extraordinary assortment of things: tools, hardware, electrical supplies—and, among the items associated with the firearms we sold, bullets, gun-cleaning solvents, holsters and other supplies.

To many,  it may seem unusual to imagine a hardware store selling firearms. But at that time, it was not an uncommon practice. There were relatively few sporting-goods stores and specialized gun shops or gunsmiths. Hardware stores often served a much broader purpose. Alongside supplies for builders, contractors, carpenters, cabinetmakers, roofers, electricians and plumbers, some also sold and serviced firearms.

"My father was an avid firearms collector and an NRA-certified pistol and rifle instructor" Robbie shared with me during our telephone conversation. "He and my uncle eventually became deeply involved in the firearms side of the business." 

The story of "West End Hardware" began with her grandparents and great-grandparents long before that.

Robbie's great-grandfather was a Jewish Egyptian coppersmith. Her grandfather, Dovid, was an electrician. The family had come to the United States when Egypt following the riots of 1882 when life there had become increasingly unsafe for Jews. Fearing for their lives, they left Egypt behind and came to America seeking a safe harbour.

They eventually built a quiet and successful life in Philadelphia.

While her great-grandfather worked on the copper vats at "Abbott's Dairy," Robbie's grandfather became an electrician and worked on some of Philadelphia's great suspension bridges, including the Betsy Ross and Walt Whitman bridges. In fact, he held the third card in the electricians' union.

His work was not without danger.  His work required pulling electrical cables through pipes which laid beneath the Delaware River. The technique was as ingenious as it was hazardous. A wire was tied to a ferret's tail, and a rat was placed into the tunnel. The ferret was then released and, chasing the rat, would pull the cable through the pipe to the New Jersey side of the river. Both the rats and the ferrets could bite. These tasks left his hands deeply scarred.

Part of his work also demanded climbing the enormous heights of the suspension bridges.

Naturally, Robbie's grandmother, Jenny, was terrified by the challenged dangers her husband that Dovid's work presented. She worried about him working high above the river and handling dangerous electrical jobs. Eventually, she decided that enough was enough.

She persuaded him to buy a hardware store. That is how the "West End Hardware" was born.

A Hardware Store With a Machine Shop

"West End Hardware" sold almost everything a working tradesman might need: tools and materials for builders and contractors, supplies for carpenters, locksmiths, electricians, plumbers and roofers—and firearms.

Robbie's father, eventually inherited his father's shop. His mechanical skills drove him to take the business to another level. He was a mechanical genius who invented mechanisms for doors hardware and locks. He could repair complicated instruments, manufacture replacement parts in our machine shop and even restore tools dating back to the 1700s.

He also understood firearms.

He knew how to disassemble different types of guns, modify and fit them for particular purposes, and put them back together again. His knowledge, combined with the capabilities of the machine shop, made the store adaptable to engaging in chores that went far beyond the ordinary work of a neighbourhood hardware business.

Then history intervened.

Grandmother Jenny and the Struggle for Yisrael

While her grandfather and father were building the business, Jenny was deeply involved in another cause: Jewish survival and the establishment of a Jewish state.

Jenny was a strong, active woman and a committed Zionist. She gathered members of the family, enlisted their help and organized efforts to sell Yisraeli bonds. 

When grandma Jenny realized that selling bonds was not enough, she decided to join  the Bergson Group, headed by Hillel Kook, who operated under the name Peter Bergson. The group brought together Jewish American activists and members of the Irgun. Among those associated with it were Aryeh Ben-Eliezer, Yitzhak Ben-Ami, Alexander Rafaeli, Shmuel Merlin and Eri Jabotinsky.

The Bergson Group fought relentlessly to draw attention to the plight of European Jewry and to pressure the American government to take action against the Jewish genocide by the Nazis, what later became known as The Shoah. Jenny realized that saving Jewish lives required actions and not merely words. Her commitment  was what eventually brought Robbie's family direct involvement in the struggle for Yisrael's independence.


From Surplus Equipment to Something Much Bigger

World War II had left the United States with enormous quantities of military surplus equipment. Machinery and other military goods were advertised for sale, often at a fraction of their original cost.

Robbie's father and grandfather expressed an interest in acquiring some of that equipment for the family machine shop.

Among the items they purchased were two enormous naval-surplus table lathes. Each was approximately twelve feet long and had come from the machine shop of a submarine. The chucks, alone, weighed about twenty-five pounds. These machines had originally been bolted securely to the submarine's floor. A submarine's machinery had to remain firmly anchored because of the movement of the vessel, the force of ocean currents and the violent maneuvers required to evade torpedoes.

These massive pieces eventually found their way into her family business.

At the time, none of them knew  how significant that equipment would become.

The War of 1948

As the struggle for Jewish statehood intensified, Robbie's family became involved in helping obtain weapons for the Jewish forces in Eretz Yisrael.

Everyone understood that any shipments of weapons destined for the nascent state had to be concealed and delivered clandestinely.

The operation was run through her family's hardware store. The same store where customers came to buy tools, plumbing supplies, electrical equipment and hardware became, behind the scenes, part of an effort connected to the coming war in British controlled Eretz Yisrael (AKA Palestine, at that time).

For Robbie's family, this was not simply politics. It was personal.

They had left Egypt for fear for their lives and had moved to America where they built a safer and better life. Now, another Jewish community, far away, was fighting for the right to have a homeland of its own.

"West End Hardware" provided the physical setting where these different strands of the family history came together.

What happened there took the family's business far beyond the ordinary life of a Philadelphia hardware store. It  became a bustling place of covert activities where weapons had to be hidden, prepared and moved surreptitiously  as part of a clandestine effort to arm Jewish forces in their fight to establish the one and only Jewish state.



Monday, 28 September 2026

בא לקלל ויצא מברך




                                                  



יש בפרשת השבוע, פרשת בלק, לקח גדול לאויבי ישראל — לקח שחוזר על עצמו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, אך הם פשוט מסרבים ללמוד אותו.

הלקח קשור למשמעותו של השם ישראל, השם שניתן ליעקב, שם שעצם מהותו מתארת את ייעודו של עם ישראל ואת גורלו של העם היהודי. זהו שם הספוג בעובדות היסטוריות, עובדות שעמדו במבחני הזמן, בתלאותיו ובייסוריו. עדויות היסטוריות אלה טבועות ומפוזרות בליבו של כל דור יהודי, מאז ומעולם. אויבינו קמים לקלל אותנו ומנסים להשמידנו, אך נצח ישראל, השומר הנאמן על עמנו, מסכל שוב ושוב את כוונותיהם והופך את מאמציהם להשמידנו למקור של כוח וחוסן עבורנו, בעוד שקללותיהם נהפכות לברכה.

פרשת השבוע מספרת על בלק, מלך מואב, העוקב אחר תנועותיו, מלחמותיו וכיבושיו של עם ישראל בדרכו לארץ ישראל, לאחר שיצא ממצרים. מכיוון שאינו מודע לציוויו של הקב"ה למשה שלא להשמיד את מואב, הוא, באופן טבעי, חושש לביטחון ארצו ומחליט לחבור למדין, אויב אכזרי נוסף של עם ישראל, כדי להילחם בו.

שתי המדינות מחליטות לשלוח שליחים אל בלעם, שהיה ידוע כמכשף וכקוסם, ולבקש ממנו לקלל את עם ישראל ולהביא עליו תבוסה וחורבן.

בלילה נגלה הקב"ה אל בלעם ומצווה עליו לברך ולא לקלל את עם ישראל. בלעם ירא את ה' וממשיך לסרב לעשות את אשר בלק מצווה עליו.

אולם בלק אינו מוותר. הוא שולח משלחת נוספת אל בלעם. שוב מסרב בלעם.

באותו לילה נגלה אליו הקב"ה פעם נוספת ואומר לו להצטרף אל בלק, אך לומר רק את הדברים שהקב"ה יצווה עליו לומר.

למורת רוחו הרבה של בלק, בלעם מסיים את דבריו דווקא בברכה ובשבח לעם ישראל.

מעניין לציין שחלק מברכותיו הן למעשה תיאור מכונן, ואף נבואה. הן מתארות במדויק את ליבת קיומו הנצחי של עם ישראל — את נחישותו, את חוסנו ואת אופיו הייחודי של יחסיו עם אומות העולם, מערכת יחסים הייחודית לעם ישראל. ומעל הכול, הן מתארות את תמיכתו הבלתי פוסקת של הקב"ה בברית הנצח שכרת עם עם ישראל.

בלעם פותח ואומר:

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
(במדבר כ"ד, ה'

לדעתי, הוא מתאר כאן את ישראל של ימינו. כך נראית ישראל — הפנינה, הפרח של המזרח התיכון. זוהי מולדתו של עם אשר לאחר אלפיים שנות נדודים שב הביתה, הפך את המדבר לארץ פורייה, ובנה בתים, בתי ספר ומעצמת היי-טק.

בלעם מוסיף וקובע עובדה הברורה לרבים:

"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"
)
במדבר כ"ג, ט'

את המילה "יִתְחַשָּׁב" ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת — שעם ישראל אינו נמנה בין אומות העולם. האחרת — שעם ישראל עצמו אינו מביא בחשבון את דעתן של אומות אחרות.

גם זו אמת שאנו עדים לה מדי יום, ובמיוחד לחלק הראשון של פירוש הפסוק. לפני כמה שנים כתבתי מאמר בנושא וקראתי לו "קנה המידה הבודד". כתבתי בו שלעולם יש שלושה קני מידה לשפוט באמצעותם אומות: אחד לדמוקרטיות, אחד לדיקטטורות, ואחד — לישראל בלבד.

זהו קנה מידה בודד מאוד, ממש כמו ישראל, שאינה תמיד נמנית עם אומות העולם ולעיתים קרובות הופכת למושא לביקורת קשה רק בשל רצונה להגן על ריבונותה ועל ביטחונם של כל אזרחיה.

ולבסוף, יש עוד אמת אחת שברכת בלעם מציגה, ושאותה אני מבקשת להביא לתשומת ליבם של הקוראים. אני מתכוונת לפסוק כ"ג, כ"א:

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ."

אהבתו הבלתי מותנית של הקב"ה לישראל היא נצחית. מול חטאינו ומעשינו השגויים לעיתים — אנחנו עדיין בני אדם, ומעולם לא טענתי שאנחנו מושלמים! — הקב"ה לעיתים מעלים עין.

אנו עדים לכך כאן מדי יום. נס אחר נס. הקב"ה נמצא תמיד בקרב עם ישראל, מוכן לקיים את הבטחותיו לצאצאי יעקב, אשר הפך לישראל.

אריה יהודה, ממשיך בלעם את ברכתו והופך אותה לנבואה:

"יָקוּם כָּאֲרִי וְיִנָּשָׂא כְּלָבִיא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף."

מבט ממעוף הציפור על ההיסטוריה הקרובה של ישראל מדגים ומעיד על הדיוק שבדברי הברכה הנבואיים של בלעם.

זהו הלקח הבלתי ניתן לערעור של פרשת השבוע.

על עם ישראל ועל העם היהודי נגזר לחיים — להמשיך לפרוח, לשגשג ותמיד להתגבר.

הדבר טמון בליבו של השם יִשְׂרָאֵל:

"כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים — וַתּוּכָל."

ועכשיו, אילו אויבי ישראל, מבית ומחוץ, היו סוף סוף שומעים את הלקח הזה ומפנימים אותו — האם לא היה זה נפלא?

שבוע טוב.


Thursday, 3 September 2026

חכמת הלב

 







״כָּל חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ״ — [שמות ל״ה, י׳].

הנהגת ישראל ניצבת בפני ימים קשים, הכרעות מורכבות ועול כבד של אחריות עצומה.

ככל שקולות הקוראים לנקמה על דמם של אזרחי ישראל — צעירים ומבוגרים כאחד — הולכים וגוברים, ככל שנשמעות דרישות לנקיטת אמצעי ביטחון טובים ויעילים יותר, וככל שהאויב האכזרי שאנו כולנו מתמודדים עמו הופך יותר ויותר בלתי אנושי, כך הולכות ומתרבות הדילמות העומדות בפני הנהגת ישראל, והמשא המוטל על כתפיה נעשה כבד יותר ויותר.

בזמנים מורכבים שכאלה, יותר מאי־פעם, יש לנהוג באיפוק ובזהירות נוכח כל הצרכים והדרישות הללו. יכולות, שיקול דעת, ידע, תבונה, רגישות, התחשבות ורגש — לצד כישורים ומעלות אנושיות נוספות — צריכים כולם לבוא לידי ביטוי באופן מאוזן, שקול ונכון.

בעוד שהרגשות, התשוקה והרגישות שוכנים בלב, הרי שהחכמה, הידע והמיומנות נובעים מן השכל. מציאת שיווי המשקל העדין בין שני המקורות הללו, הנראים לכאורה כסותרים זה את זה, היא אולי המשימה הקשה ביותר — אך גם החשובה ביותר — מכולן.

אין זה פלא, אפוא, שבספר שמות מצווה הקב״ה על משה לקרוא לאנשים שהם ״חכמי לב״ ולהזמינם לקחת על עצמם את המשימה הייחודית של בניית המשכן — מקום משכנו הזמני של האל, שאותו נשאו בני ישראל עמם במהלך נדודיהם במדבר.

בניית המשכן דרשה שילוב נדיר של מיומנות מקצועית ואומנותית, יחד עם הבנה עמוקה של המשמעות הרוחנית והסמלית של מבנה שכזה. באותה תקופה היה אדם אחד שניחן בשילוב הייחודי הזה — בצלאל.

במלכים א׳, פרק ג׳, פסוקים ה׳–ט״ו, אנו עדים שוב לחשיבותו של השילוב בין שכל שקול לבין לב קשוב ורגיש. עוד בטרם הוכתר שלמה רשמית למלך במקומו של אביו דוד, נראה אליו הקב״ה בגבעון ואמר לו:

״שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ״.

בענוותנותו השיב שלמה:

״וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ, עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע; כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה?״

שלמה לא ביקש עושר, פרסום או נכסים חומריים אחרים. כל אשר ביקש ״החכם מכל אדם״ היה ״לב שומע״ והיכולת ״להבין בין טוב לרע״.

גם היום, כפי שהיה בימי שלמה, ישראל הוא עדיין עמו הגדול של הקב״ה. גם היום, כפי שקרה פעמים רבות בעבר, ניצב עמו של הקב״ה בפני זמנים קשים ומבחנים כבדים.

היום, יותר מאי־פעם, אנו מבקשים מן הקב״ה לסייע למנהיגיה הנבחרים של ישראל; להנחות אותם בנתיב החלטותיהם; ולהיות המצפן שיכוון את צעדיהם בחודשים הקרובים.

אנו מבקשים ממנו לשמור עליהם בענווה, ולהעניק להם את ברכת חכמת הלב ואת היכולת הייחודית להבחין בין ״טוב לרע״.

אנו מבקשים זאת לא רק למען עמו, אלא גם למען העולם כולו — למען בריאתו.

שבת שלום.

Wednesday, 26 August 2026

ההיסטוריה אינה חזרה גנרלית









“אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים; שהרי מים אחרים זורמים אליו ללא הרף.” – הרקליטוס

שוב ושוב אנו שומעים את הקריאה הגוברת להקים מדינה ערבית נוספת, מדינה שתיקרא “פלשתין”.

לי, באופן אישי, אין כל בעיה עם השם שבו בחרו לקרוא לה. אם אדם או עם מבקש לקרוא לעצמו על שם פולשים קדומים — שזהו מקורו של השם “פלסטין” — כדי לבסס לעצמו לגיטימציה, שיהיה כך.

עם זאת, יש לי בעיה עם כל מי, יהיו אשר יהיו, המנסה לחטוף את ההיסטוריה, לשחזר אותה, לשכתב אותה, או, ברוח הסדרה “סיינפלד”, לעשות לה “התחלה מחדש” (do-over). וזה בדיוק מה שמבקשים לעשות אלה המכנים את עצמם “פלסטינים”.

הרשו לי לסקור בקצרה את ההיסטוריה, למען אלה שנסחפו בגל האהדה כלפי הבכיינים הנצחיים של העולם, הקבוצה היחידה שזכתה למעמד של “פליטים נצחיים” — ה“פלשתינאים”, או ליתר דיוק, הנהגתם.

ב־29 בנובמבר 1947 הצביעה העצרת הכללית של האו״ם על החלטה 181. סעיף 3 בה קובע:

“מדינות ערביות ויהודיות עצמאיות והמשטר הבינלאומי המיוחד לעיר ירושלים, כפי שנקבע בחלק השלישי של תכנית זו, יוקמו בארץ־ישראל חודשיים לאחר השלמת פינוי הכוחות המזוינים של המעצמה המנדטורית, אך בכל מקרה לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948. גבולות המדינה הערבית, המדינה היהודית והעיר ירושלים יהיו כפי שמתואר בחלקים השני והשלישי להלן.”


היהודים קיבלו את ההחלטה מיד, והכריזו על הקמת המדינה היהודית בעקבות פינוי המעצמה הבריטית המנדטורית, ב־14 במאי 1948.

חשוב לציין כאן כי האופי היהודי של מדינת ישראל החדשה, כפי שנקבע בלשון החלטה 181, הוכר והוגדר על ידי העולם הלא־יהודי, ולא על ידי היהודים. הוא הוגדר זמן רב לפני שהתקבלה החלטה זו.

האזכור הראשון של רעיון הקמת מדינה יהודית בארץ/באזור שנקרא ארץ־ישראל (המכונה גם “פלסטין”) ניתן למצוא בהצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917.

“ממשלת הוד מלכותו”, נאמר בהצהרה, “רואה בעין יפה את הקמתו בארץ־ישראל של בית לאומי לעם היהודי, ותעשה כמיטב יכולתה להקל על הגשמת מטרה זו, מתוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שמהם נהנים יהודים בכל ארץ אחרת.” [ההדגשה במקור]

מאוחר יותר חיזק העולם עוד יותר את הליבה היהודית של מה שעתיד היה להיות מדינת ישראל. הדבר התרחש בוועידת סן רמו בשנת 1920. בין הדברים שנקבעו שם נאמר:

“הואיל ובכך ניתנה הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ־ישראל וביסודות להקמתו מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו;”


וכן:

סעיף 2 של ההסכם קובע:

“המנדטור יהיה אחראי להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות שלטון עצמי, וכן להבטחת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ־ישראל, ללא הבדל גזע ודת.” [ההדגשה במקור]


כל אלה היו החלטות שהתקבלו והצביעו עליהן אותן מדינות בעולם שהעניקו לערבים ה“פלסטינים” באותה עת את מה שהם סירבו לקבל אז — וכעת יש להם החוצפה לדרוש מהעולם עוד.

האם אפשר לשחק מחדש את ההיסטוריה? האם אינם מודעים לכך שמציאויות מסוימות בעולם השתנו, וכי מים חדשים זורמים ללא הרף אל תוך הנהר הנקרא המזרח התיכון?

Thursday, 20 August 2026

עקרון יסודי בצדק הכלכלי

 





“לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ; וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.”
דברים כ"ד, י"ד–ט"ו

פרשת השבוע, כי תצא, מכילה 74 מצוות — המספר הגדול ביותר של מצוות בכל פרשת תורה. היא עוסקת בדיני משפחה, בצדק חברתי, בחמלה כלפי בעלי חיים ובנושאים רבים נוספים. במאמר זה בחרתי להתמקד באחת מהן — האיסור לעכב את שכרו של עובד, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסוקים המצוטטים לעיל.

זה היה אחד הערכים החשובים והמרכזיים שהוטמעו בי מגיל צעיר מאוד.

“כשאת מעסיקה אדם כדי לבצע עבורך עבודה,” נהגה אמי ללמד אותי שוב ושוב, “עלייך לשלם לאותו אדם ללא דיחוי. למשל,” היא תמיד השתמשה באותה דוגמה, “אם את מביאה את הנעליים שלך לסנדלר כדי שיתקן אותן, עלייך לדעת שבזמן שהוא מבצע את עבודתו, הוא כבר חושב מה יעשה בכסף שתשלמי לו.”

מה שאמי הדגישה הוא בדיוק מה שהתורה שלנו מצווה עלינו — ולא רק בפרשה זו.

כבר קודם לכן, בפרשת קדושים, בויקרא י"ט, י"ג, נאמר: “לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.” התורה מכירה בכך שלעתים קרובות עובד, יהיה מי שיהיה, זקוק בדחיפות לשכרו — אם כדי להאכיל את משפחתו, לשלם עבור חינוך ילדיו או לעמוד בכל התחייבות אחרת שלו או של משפחתו.

התלמוד עוסק בהלכות הנוגעות לתשלום שכרם של עובדים. על פי דבריו, הפסוק בויקרא מתייחס לעובד יום, המסיים את עבודתו בסוף היום. במקרה כזה, על המעסיק לשלם לו לפני זריחת השמש של היום הבא.
(בבא מציעא, פרק ט', ק"י ע"ב)

הפסוק השני, מספר דברים, אומרים חז"ל, מתייחס לעובד לילה, המסיים את עבודתו עם שחר. במקרה כזה, על המעסיק לשלם לו לפני רדת הלילה הבא.
(בבא מציעא, פרק ט', קי"א ע"א)

עבור הרמב"ן, עיכוב שכרו של עובד הוא עניין חמור בהרבה מסכסוך כספי רגיל. הרמב"ן מבסס את דבריו על הקשר שבין הפסוקים בויקרא ובדברים, ומציג מציאות מעשית. מאחר שפועל מסיים בדרך כלל את עבודתו בסוף היום, טבעי שהוא זקוק לכסף כבר באותו ערב, “שיקנה בו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא, כרוב הנשכרים, ואליו הוא נושא את נפשו.”
(מקראות גדולות הכתר, רמב"ן על דברים כ"ד, ט"ו)

עבור הרמב"ן, אם כן, עיכוב התשלום עלול לסכן את עצם קיומו הפיזי של העובד.

אור החיים (רבי חיים בן עטר, 1696–1743) לוקח את הציווי הזה לרובד אחר. הוא תוהה מדוע התורה משתמשת בלשון כה חמורה ביחס למעשה שלכאורה אינו אלא גזל ממוני. בתשובתו, אור החיים מפנה את תשומת הלב להשלכות המוסריות והרוחניות שיש למעשה על המעסיק.

כפי שמרמז חלקו השני של דברים כ"ד, ט"ו, קיים חוט מוסרי עמוק המחבר בין המעסיק, העובד חסר ההגנה והקב"ה. העובד הפגיע זועק אל ה', והקב"ה מטיל על המעסיק אחריות לפניו. כפי שאנו למדים מן הפסוק, זהו חטא כלפי הקב"ה.

הסבר נוסף, חיובי ומעודד יותר, מובא בזוהר. מצוות, כך עולה מדבריו, ראוי לקיים ביום שבו נוצרת ההזדמנות לקיימן. לפיכך, הזוהר קובע כי את מצוות תשלום שכרו של העובד אין לדחות ליום המחרת.
(זוהר, קדושים, פ"ה ע"א)

שבת שלום!
בתקווה שלכולנו יהיה שבוע נפלא, מלא בהזדמנויות לקיים מצוות.

A Fundamental Principle in Economic Justice

 




“You must not withhold the wages of a poor or destitute employee, whether of your brothers or of strangers, in your land or in your cities. You must give him his wage on his promised day—the sun must not set on it, because he is poor, and he risks his life to earn it—that he not cry out to G-d against you, and this sin be counted against you.” Devarim (Deuteronomy) 24:14-15

This week's Parashah, Ki Teze, contains 74 mitzvot (commandments), the most of any Torah portion. It covers family rules, social justice, and kindness to animals. In this article, I decided to focus on one, the prohibition of withholding wages, as expressed in the quoted verses above.

It was one of the most cardinal values instilled in me from a very early age.

“When you engage someone to perform a task for you,” my mother repeatedly taught me, “you should pay that person promptly. For instance,” she always used the same example, ”if you bring your shoes to a shoemaker to be repaired, just know that while he carries out his chore, he is already thinking what to do with the money you will pay him.”

What my mother emphasized is what our Torah commands us, and not just in this Parashah.

Previously, in Parashat Kedoshim,Vayikra (Leviticus), verse 19:14 states, “You shall not leave [with you] the payment of a worker overnight until the morning. The Torah recognizes that, often, a worker, whoever he is, is in urgent need of his wages, be it to feed his family, pay for his children’s education or any other obligations that he or his family might have.

The Talmud addresses the Halachah of the payment of workers. According to it, the verse in Vayikra refers to a day worker who completes his work at the end of the day. In this case, the employer is compelled to pay him before sunrise of the next day.  (Bava-Metzia, chapter 9, 110b)

The second verse, from Devarim, the sages assert, refers to a night worker who completes his work at daybreak, in which case, the employer is required to pay him before the following nightfall. (Bava-Metzia, chapter 9, 111a)

For Ramba”n, the withholding of a worker’s wages is a far more serious issue than an ordinary financial dispute. Ramba”n bases it on the relationship between the verses in Vayikra and Devarim to present a practical reality. Since a labourer usually finishes his work at the end of the day, it is only natural that he needs the money that very evening “so that with his wages he can purchase for himself, his wife, and his children what they will eat at night, for he is poor, as are most who hire themselves out.” (Mikraot Gedolot Haketer, Ramba”n on Devarim 24:15) For Ramba”n, delaying payment can threaten the worker’s physical existence.

Ohr HaChaim (Rabbi Chaim ibn Attar 1696-1743) takes this directive to a different level. He questions the Torah’s use of extremely severe language at what seemingly appears to amount to no more than a monetary theft. In response, Ohr HaChayim shifts attention to the moral and spiritual consequences it carries, for the employer. As the latter part of Devarim 24:15 suggests, there is a golden moral thread that connects the employer, the defenseless worker and G-d. The vulnerable worker cries to G-d, who then holds the employer accountable before Him. It is, as we learn from this verse, a sin against G-d.

Another explanation, a more positive and encouraging one, is offered by the Zohar. Mitzvot, it suggests, should be carried out on the day that the opportunity to fulfill them arises. It, therefore, asserts that the mitzvah of paying wages to one’s worker should not be put off to the next day. (Zohar, Kedoshim 85a)

Shabbat Shalom. Hope we all have a great week, filled with opportunities to fulfill Mitzvot, ahead.