בא לקלל ויצא מברך

                                                  

יש בפרשת השבוע, פרשת בלק, לקח גדול לאויבי ישראל — לקח שחוזר על עצמו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, אך הם פשוט מסרבים ללמוד אותו.

הלקח קשור למשמעותו של השם ישראל, השם שניתן ליעקב, שם שעצם מהותו מתארת את ייעודו של עם ישראל ואת גורלו של העם היהודי. זהו שם הספוג בעובדות היסטוריות, עובדות שעמדו במבחני הזמן, בתלאותיו ובייסוריו. עדויות היסטוריות אלה טבועות ומפוזרות בליבו של כל דור יהודי, מאז ומעולם. אויבינו קמים לקלל אותנו ומנסים להשמידנו, אך נצח ישראל, השומר הנאמן על עמנו, מסכל שוב ושוב את כוונותיהם והופך את מאמציהם להשמידנו למקור של כוח וחוסן עבורנו, בעוד שקללותיהם נהפכות לברכה.

פרשת השבוע מספרת על בלק, מלך מואב, העוקב אחר תנועותיו, מלחמותיו וכיבושיו של עם ישראל בדרכו לארץ ישראל, לאחר שיצא ממצרים. מכיוון שאינו מודע לציוויו של הקב"ה למשה שלא להשמיד את מואב, הוא, באופן טבעי, חושש לביטחון ארצו ומחליט לחבור למדין, אויב אכזרי נוסף של עם ישראל, כדי להילחם בו.

שתי המדינות מחליטות לשלוח שליחים אל בלעם, שהיה ידוע כמכשף וכקוסם, ולבקש ממנו לקלל את עם ישראל ולהביא עליו תבוסה וחורבן.

בלילה נגלה הקב"ה אל בלעם ומצווה עליו לברך ולא לקלל את עם ישראל. בלעם ירא את ה' וממשיך לסרב לעשות את אשר בלק מצווה עליו.

אולם בלק אינו מוותר. הוא שולח משלחת נוספת אל בלעם. שוב מסרב בלעם.

באותו לילה נגלה אליו הקב"ה פעם נוספת ואומר לו להצטרף אל בלק, אך לומר רק את הדברים שהקב"ה יצווה עליו לומר.

למורת רוחו הרבה של בלק, בלעם מסיים את דבריו דווקא בברכה ובשבח לעם ישראל.

מעניין לציין שחלק מברכותיו הן למעשה תיאור מכונן, ואף נבואה. הן מתארות במדויק את ליבת קיומו הנצחי של עם ישראל — את נחישותו, את חוסנו ואת אופיו הייחודי של יחסיו עם אומות העולם, מערכת יחסים הייחודית לעם ישראל. ומעל הכול, הן מתארות את תמיכתו הבלתי פוסקת של הקב"ה בברית הנצח שכרת עם עם ישראל.

בלעם פותח ואומר:

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
(במדבר כ"ד, ה'

לדעתי, הוא מתאר כאן את ישראל של ימינו. כך נראית ישראל — הפנינה, הפרח של המזרח התיכון. זוהי מולדתו של עם אשר לאחר אלפיים שנות נדודים שב הביתה, הפך את המדבר לארץ פורייה, ובנה בתים, בתי ספר ומעצמת היי-טק.

בלעם מוסיף וקובע עובדה הברורה לרבים:

"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"
)במדבר כ"ג, ט'

את המילה "יִתְחַשָּׁב" ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת — שעם ישראל אינו נמנה בין אומות העולם. האחרת — שעם ישראל עצמו אינו מביא בחשבון את דעתן של אומות אחרות.

גם זו אמת שאנו עדים לה מדי יום, ובמיוחד לחלק הראשון של פירוש הפסוק. לפני כמה שנים כתבתי מאמר בנושא וקראתי לו "קנה המידה הבודד". כתבתי בו שלעולם יש שלושה קני מידה לשפוט באמצעותם אומות: אחד לדמוקרטיות, אחד לדיקטטורות, ואחד — לישראל בלבד.

זהו קנה מידה בודד מאוד, ממש כמו ישראל, שאינה תמיד נמנית עם אומות העולם ולעיתים קרובות הופכת למושא לביקורת קשה רק בשל רצונה להגן על ריבונותה ועל ביטחונם של כל אזרחיה.

ולבסוף, יש עוד אמת אחת שברכת בלעם מציגה, ושאותה אני מבקשת להביא לתשומת ליבם של הקוראים. אני מתכוונת לפסוק כ"ג, כ"א:

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ."

אהבתו הבלתי מותנית של הקב"ה לישראל היא נצחית. מול חטאינו ומעשינו השגויים לעיתים — אנחנו עדיין בני אדם, ומעולם לא טענתי שאנחנו מושלמים! — הקב"ה לעיתים מעלים עין.

אנו עדים לכך כאן מדי יום. נס אחר נס. הקב"ה נמצא תמיד בקרב עם ישראל, מוכן לקיים את הבטחותיו לצאצאי יעקב, אשר הפך לישראל.

אריה יהודה, ממשיך בלעם את ברכתו והופך אותה לנבואה:

"יָקוּם כָּאֲרִי וְיִנָּשָׂא כְּלָבִיא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף."

מבט ממעוף הציפור על ההיסטוריה הקרובה של ישראל מדגים ומעיד על הדיוק שבדברי הברכה הנבואיים של בלעם.

זהו הלקח הבלתי ניתן לערעור של פרשת השבוע.

על עם ישראל ועל העם היהודי נגזר לחיים — להמשיך לפרוח, לשגשג ותמיד להתגבר.

הדבר טמון בליבו של השם יִשְׂרָאֵל:

"כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים — וַתּוּכָל."

ועכשיו, אילו אויבי ישראל, מבית ומחוץ, היו סוף סוף שומעים את הלקח הזה ומפנימים אותו — האם לא היה זה נפלא?

שבוע טוב.

חכמת הלב

 

״כָּל חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ״ — [שמות ל״ה, י׳].

הנהגת ישראל ניצבת בפני ימים קשים, הכרעות מורכבות ועול כבד של אחריות עצומה.

ככל שקולות הקוראים לנקמה על דמם של אזרחי ישראל — צעירים ומבוגרים כאחד — הולכים וגוברים, ככל שנשמעות דרישות לנקיטת אמצעי ביטחון טובים ויעילים יותר, וככל שהאויב האכזרי שאנו כולנו מתמודדים עמו הופך יותר ויותר בלתי אנושי, כך הולכות ומתרבות הדילמות העומדות בפני הנהגת ישראל, והמשא המוטל על כתפיה נעשה כבד יותר ויותר.

בזמנים מורכבים שכאלה, יותר מאי־פעם, יש לנהוג באיפוק ובזהירות נוכח כל הצרכים והדרישות הללו. יכולות, שיקול דעת, ידע, תבונה, רגישות, התחשבות ורגש — לצד כישורים ומעלות אנושיות נוספות — צריכים כולם לבוא לידי ביטוי באופן מאוזן, שקול ונכון.

בעוד שהרגשות, התשוקה והרגישות שוכנים בלב, הרי שהחכמה, הידע והמיומנות נובעים מן השכל. מציאת שיווי המשקל העדין בין שני המקורות הללו, הנראים לכאורה כסותרים זה את זה, היא אולי המשימה הקשה ביותר — אך גם החשובה ביותר — מכולן.

אין זה פלא, אפוא, שבספר שמות מצווה הקב״ה על משה לקרוא לאנשים שהם ״חכמי לב״ ולהזמינם לקחת על עצמם את המשימה הייחודית של בניית המשכן — מקום משכנו הזמני של האל, שאותו נשאו בני ישראל עמם במהלך נדודיהם במדבר.

בניית המשכן דרשה שילוב נדיר של מיומנות מקצועית ואומנותית, יחד עם הבנה עמוקה של המשמעות הרוחנית והסמלית של מבנה שכזה. באותה תקופה היה אדם אחד שניחן בשילוב הייחודי הזה — בצלאל.

במלכים א׳, פרק ג׳, פסוקים ה׳–ט״ו, אנו עדים שוב לחשיבותו של השילוב בין שכל שקול לבין לב קשוב ורגיש. עוד בטרם הוכתר שלמה רשמית למלך במקומו של אביו דוד, נראה אליו הקב״ה בגבעון ואמר לו:

״שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ״.

בענוותנותו השיב שלמה:

״וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ, עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע; כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה?״

שלמה לא ביקש עושר, פרסום או נכסים חומריים אחרים. כל אשר ביקש ״החכם מכל אדם״ היה ״לב שומע״ והיכולת ״להבין בין טוב לרע״.

גם היום, כפי שהיה בימי שלמה, ישראל הוא עדיין עמו הגדול של הקב״ה. גם היום, כפי שקרה פעמים רבות בעבר, ניצב עמו של הקב״ה בפני זמנים קשים ומבחנים כבדים.

היום, יותר מאי־פעם, אנו מבקשים מן הקב״ה לסייע למנהיגיה הנבחרים של ישראל; להנחות אותם בנתיב החלטותיהם; ולהיות המצפן שיכוון את צעדיהם בחודשים הקרובים.

אנו מבקשים ממנו לשמור עליהם בענווה, ולהעניק להם את ברכת חכמת הלב ואת היכולת הייחודית להבחין בין ״טוב לרע״.

אנו מבקשים זאת לא רק למען עמו, אלא גם למען העולם כולו — למען בריאתו.

שבת שלום.

ההיסטוריה אינה חזרה גנרלית

“אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים; שהרי מים אחרים זורמים אליו ללא הרף.” – הרקליטוס

שוב ושוב אנו שומעים את הקריאה הגוברת להקים מדינה ערבית נוספת, מדינה שתיקרא “פלשתין”.

לי, באופן אישי, אין כל בעיה עם השם שבו בחרו לקרוא לה. אם אדם או עם מבקש לקרוא לעצמו על שם פולשים קדומים — שזהו מקורו של השם “פלסטין” — כדי לבסס לעצמו לגיטימציה, שיהיה כך.

עם זאת, יש לי בעיה עם כל מי, יהיו אשר יהיו, המנסה לחטוף את ההיסטוריה, לשחזר אותה, לשכתב אותה, או, ברוח הסדרה “סיינפלד”, לעשות לה “התחלה מחדש” (do-over). וזה בדיוק מה שמבקשים לעשות אלה המכנים את עצמם “פלסטינים”.

הרשו לי לסקור בקצרה את ההיסטוריה, למען אלה שנסחפו בגל האהדה כלפי הבכיינים הנצחיים של העולם, הקבוצה היחידה שזכתה למעמד של “פליטים נצחיים” — ה“פלשתינאים”, או ליתר דיוק, הנהגתם.

ב־29 בנובמבר 1947 הצביעה העצרת הכללית של האו״ם על החלטה 181. סעיף 3 בה קובע:

“מדינות ערביות ויהודיות עצמאיות והמשטר הבינלאומי המיוחד לעיר ירושלים, כפי שנקבע בחלק השלישי של תכנית זו, יוקמו בארץ־ישראל חודשיים לאחר השלמת פינוי הכוחות המזוינים של המעצמה המנדטורית, אך בכל מקרה לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948. גבולות המדינה הערבית, המדינה היהודית והעיר ירושלים יהיו כפי שמתואר בחלקים השני והשלישי להלן.”

היהודים קיבלו את ההחלטה מיד, והכריזו על הקמת המדינה היהודית בעקבות פינוי המעצמה הבריטית המנדטורית, ב־14 במאי 1948.

חשוב לציין כאן כי האופי היהודי של מדינת ישראל החדשה, כפי שנקבע בלשון החלטה 181, הוכר והוגדר על ידי העולם הלא־יהודי, ולא על ידי היהודים. הוא הוגדר זמן רב לפני שהתקבלה החלטה זו.

האזכור הראשון של רעיון הקמת מדינה יהודית בארץ/באזור שנקרא ארץ־ישראל (המכונה גם “פלסטין”) ניתן למצוא בהצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917.

“ממשלת הוד מלכותו”, נאמר בהצהרה, “רואה בעין יפה את הקמתו בארץ־ישראל של בית לאומי לעם היהודי, ותעשה כמיטב יכולתה להקל על הגשמת מטרה זו, מתוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שמהם נהנים יהודים בכל ארץ אחרת.” [ההדגשה במקור]

מאוחר יותר חיזק העולם עוד יותר את הליבה היהודית של מה שעתיד היה להיות מדינת ישראל. הדבר התרחש בוועידת סן רמו בשנת 1920. בין הדברים שנקבעו שם נאמר:

“הואיל ובכך ניתנה הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ־ישראל וביסודות להקמתו מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו;”

וכן:

סעיף 2 של ההסכם קובע:

“המנדטור יהיה אחראי להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות שלטון עצמי, וכן להבטחת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ־ישראל, ללא הבדל גזע ודת.” [ההדגשה במקור]

כל אלה היו החלטות שהתקבלו והצביעו עליהן אותן מדינות בעולם שהעניקו לערבים ה“פלסטינים” באותה עת את מה שהם סירבו לקבל אז — וכעת יש להם החוצפה לדרוש מהעולם עוד.

האם אפשר לשחק מחדש את ההיסטוריה? האם אינם מודעים לכך שמציאויות מסוימות בעולם השתנו, וכי מים חדשים זורמים ללא הרף אל תוך הנהר הנקרא המזרח התיכון?

עקרון יסודי בצדק הכלכלי

 

“לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ; וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.”
דברים כ"ד, י"ד–ט"ו

פרשת השבוע, כי תצא, מכילה 74 מצוות — המספר הגדול ביותר של מצוות בכל פרשת תורה. היא עוסקת בדיני משפחה, בצדק חברתי, בחמלה כלפי בעלי חיים ובנושאים רבים נוספים. במאמר זה בחרתי להתמקד באחת מהן — האיסור לעכב את שכרו של עובד, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסוקים המצוטטים לעיל.

זה היה אחד הערכים החשובים והמרכזיים שהוטמעו בי מגיל צעיר מאוד.

“כשאת מעסיקה אדם כדי לבצע עבורך עבודה,” נהגה אמי ללמד אותי שוב ושוב, “עלייך לשלם לאותו אדם ללא דיחוי. למשל,” היא תמיד השתמשה באותה דוגמה, “אם את מביאה את הנעליים שלך לסנדלר כדי שיתקן אותן, עלייך לדעת שבזמן שהוא מבצע את עבודתו, הוא כבר חושב מה יעשה בכסף שתשלמי לו.”

מה שאמי הדגישה הוא בדיוק מה שהתורה שלנו מצווה עלינו — ולא רק בפרשה זו.

כבר קודם לכן, בפרשת קדושים, בויקרא י"ט, י"ג, נאמר: “לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.” התורה מכירה בכך שלעתים קרובות עובד, יהיה מי שיהיה, זקוק בדחיפות לשכרו — אם כדי להאכיל את משפחתו, לשלם עבור חינוך ילדיו או לעמוד בכל התחייבות אחרת שלו או של משפחתו.

התלמוד עוסק בהלכות הנוגעות לתשלום שכרם של עובדים. על פי דבריו, הפסוק בויקרא מתייחס לעובד יום, המסיים את עבודתו בסוף היום. במקרה כזה, על המעסיק לשלם לו לפני זריחת השמש של היום הבא.
(בבא מציעא, פרק ט', ק"י ע"ב)

הפסוק השני, מספר דברים, אומרים חז"ל, מתייחס לעובד לילה, המסיים את עבודתו עם שחר. במקרה כזה, על המעסיק לשלם לו לפני רדת הלילה הבא.
(בבא מציעא, פרק ט', קי"א ע"א)

עבור הרמב"ן, עיכוב שכרו של עובד הוא עניין חמור בהרבה מסכסוך כספי רגיל. הרמב"ן מבסס את דבריו על הקשר שבין הפסוקים בויקרא ובדברים, ומציג מציאות מעשית. מאחר שפועל מסיים בדרך כלל את עבודתו בסוף היום, טבעי שהוא זקוק לכסף כבר באותו ערב, “שיקנה בו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא, כרוב הנשכרים, ואליו הוא נושא את נפשו.”
(מקראות גדולות הכתר, רמב"ן על דברים כ"ד, ט"ו)

עבור הרמב"ן, אם כן, עיכוב התשלום עלול לסכן את עצם קיומו הפיזי של העובד.

אור החיים (רבי חיים בן עטר, 1696–1743) לוקח את הציווי הזה לרובד אחר. הוא תוהה מדוע התורה משתמשת בלשון כה חמורה ביחס למעשה שלכאורה אינו אלא גזל ממוני. בתשובתו, אור החיים מפנה את תשומת הלב להשלכות המוסריות והרוחניות שיש למעשה על המעסיק.

כפי שמרמז חלקו השני של דברים כ"ד, ט"ו, קיים חוט מוסרי עמוק המחבר בין המעסיק, העובד חסר ההגנה והקב"ה. העובד הפגיע זועק אל ה', והקב"ה מטיל על המעסיק אחריות לפניו. כפי שאנו למדים מן הפסוק, זהו חטא כלפי הקב"ה.

הסבר נוסף, חיובי ומעודד יותר, מובא בזוהר. מצוות, כך עולה מדבריו, ראוי לקיים ביום שבו נוצרת ההזדמנות לקיימן. לפיכך, הזוהר קובע כי את מצוות תשלום שכרו של העובד אין לדחות ליום המחרת.
(זוהר, קדושים, פ"ה ע"א)

שבת שלום!
בתקווה שלכולנו יהיה שבוע נפלא, מלא בהזדמנויות לקיים מצוות.

A Fundamental Principle in Economic Justice

 

“You must not withhold the wages of a poor or destitute employee, whether of your brothers or of strangers, in your land or in your cities. You must give him his wage on his promised day—the sun must not set on it, because he is poor, and he risks his life to earn it—that he not cry out to G-d against you, and this sin be counted against you.” Devarim (Deuteronomy) 24:14-15

This week's Parashah, Ki Teze, contains 74 mitzvot (commandments), the most of any Torah portion. It covers family rules, social justice, and kindness to animals. In this article, I decided to focus on one, the prohibition of withholding wages, as expressed in the quoted verses above.

It was one of the most cardinal values instilled in me from a very early age.

“When you engage someone to perform a task for you,” my mother repeatedly taught me, “you should pay that person promptly. For instance,” she always used the same example, ”if you bring your shoes to a shoemaker to be repaired, just know that while he carries out his chore, he is already thinking what to do with the money you will pay him.”

What my mother emphasized is what our Torah commands us, and not just in this Parashah.

Previously, in Parashat Kedoshim,Vayikra (Leviticus), verse 19:14 states, “You shall not leave [with you] the payment of a worker overnight until the morning. The Torah recognizes that, often, a worker, whoever he is, is in urgent need of his wages, be it to feed his family, pay for his children’s education or any other obligations that he or his family might have.

The Talmud addresses the Halachah of the payment of workers. According to it, the verse in Vayikra refers to a day worker who completes his work at the end of the day. In this case, the employer is compelled to pay him before sunrise of the next day.  (Bava-Metzia, chapter 9, 110b)

The second verse, from Devarim, the sages assert, refers to a night worker who completes his work at daybreak, in which case, the employer is required to pay him before the following nightfall. (Bava-Metzia, chapter 9, 111a)

For Ramba”n, the withholding of a worker’s wages is a far more serious issue than an ordinary financial dispute. Ramba”n bases it on the relationship between the verses in Vayikra and Devarim to present a practical reality. Since a labourer usually finishes his work at the end of the day, it is only natural that he needs the money that very evening “so that with his wages he can purchase for himself, his wife, and his children what they will eat at night, for he is poor, as are most who hire themselves out.” (Mikraot Gedolot Haketer, Ramba”n on Devarim 24:15) For Ramba”n, delaying payment can threaten the worker’s physical existence.

Ohr HaChaim (Rabbi Chaim ibn Attar 1696-1743) takes this directive to a different level. He questions the Torah’s use of extremely severe language at what seemingly appears to amount to no more than a monetary theft. In response, Ohr HaChayim shifts attention to the moral and spiritual consequences it carries, for the employer. As the latter part of Devarim 24:15 suggests, there is a golden moral thread that connects the employer, the defenseless worker and G-d. The vulnerable worker cries to G-d, who then holds the employer accountable before Him. It is, as we learn from this verse, a sin against G-d.

Another explanation, a more positive and encouraging one, is offered by the Zohar. Mitzvot, it suggests, should be carried out on the day that the opportunity to fulfill them arises. It, therefore, asserts that the mitzvah of paying wages to one’s worker should not be put off to the next day. (Zohar, Kedoshim 85a)

Shabbat Shalom. Hope we all have a great week, filled with opportunities to fulfill Mitzvot, ahead.

"ארץ אשר את בניה לא תפקיר לזר......"

 

בארבעה ביולי 1976, התארחתי אצל בני משפחה בניו יורק. ארצות הברית התכוננה לחגוג את שנת המאתיים לעצמאותה – ציון דרך היסטורי בתולדותיה. כאשר השעון היכה חצות, בין ה־3 ל־4 ביולי, עלה קריין הרדיו לשידור ואמר:

"יום עצמאות שמח, אמריקה. היום הוא גם יום העצמאות של תשעים ושמונה בני הערובה שחולצו מן השבי באנטבה..."

באותו רגע הפסקנו להאזין, רצנו אל הרחוב והצטרפנו לאחרים שרקדו מרוב שמחה. "מבצע אנטבה", כפי שנודע לימים באופן רשמי, היה הצלחה כבירה.

אך לשמחה האדירה הזו קדמו ימים אחדים של מתח מורט עצבים, התלבטויות קורעות לב והשערות בלתי פוסקות. לפני ימים אחדים, כמעט שלושים ותשע שנים לאחר מכן, זכיתי להציץ במעט מן המאמץ העצום שנדרש כדי לשחרר את בני הערובה, שנלקחו למדינה עוינת המרוחקת כ־4,000 קילומטרים מישראל בידי קבוצת מחבלים פלסטינים־ערבים אכזריים ותומכיהם הגרמנים.

הכול החל ב־27 ביוני 1976, כאשר מטוס של חברת "אייר פראנס" המריא מתל אביב לפריז ועל סיפונו 228 נוסעים. המטוס עצר עצירת ביניים באתונה, ושם עלו עליו החוטפים. זמן קצר לאחר ההמראה השתלטו המחבלים על המטוס, וכעבור שעות אחדות אילצו אותו לנחות בבנגזי שבלוב. משם הוטס המטוס לאנטבה שבאוגנדה, שם התקבלו החוטפים בברכה על ידי משטרו האוהד של אידי אמין.

זמן לא רב לאחר הנחיתה באנטבה, פרסמו המחבלים רשימת אסירים שדרשו לשחרר בתמורה לבני הערובה. הם הציבו אולטימטום  אשר תוקפו היה עד עד ל־1 ביולי. לאחר מכן, כדי להחריף את הסבל, הפרידו בין הישראלים והיהודים לבין יתר הנוסעים שאינם יהודים – מעשה שעורר אצל רבים זיכרונות מצמררים מפרק אפל וקרוב יחסית בהיסטוריה היהודית: השואה.

חשוב לזכור כי החטיפה התרחשה שנים ספורות בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים הטראומטית, כאשר העם היהודי, למרות ניצחונו הסופי, עדיין התאושש מן ההלם שפקד את צבאו ואת אזרחיו. נוסף על כך, באותן שנים הפכו חטיפות מטוסים לאמצעי נפוץ שבו השתמשו ארגוני טרור כדי להביא לשחרור חבריהם הכלואים בבתי סוהר ברחבי העולם. בשנת 1968 נחטפה טיסת אל על 426 לאלג'יר. בשנת 1970 התרחש אירוע חטיפות דוסון פילד, כאשר החזית העממית לשחרור פלסטין השתלטה בו־זמנית על ארבעה מטוסים ואילצה אותם לנחות במדבר הירדני. לאחר שפינו את הנוסעים, פוצצו המחבלים את המטוסים הריקים, מחשש לניסיון חילוץ.

בעקבות ניסיונות חטיפה שכאלה,   אשר רבים מהם סוכלו הודות למודיעין איכותי ואיסוף מידע יעיל, החליטה "אל על" להציב בכל אחד ממטוסיה מאבטחים סמויים. חברות תעופה אחרות, ובהן "אייר פראנס," לא נהגו כך.

אל"מ אבינועם מימון, שהיה אז טייס בחיל האוויר הישראלי, שמע על החטיפה זמן קצר לאחר התרחשותה. באותה עת שימש כמפקד טייסת בואינג, ונקרא להשתתף בתכנון ובביצוע מבצע החילוץ.

"כאשר מתכננים מבצע חילוץ שכזה," סיפר לי לאחרונה, "יש כמה בעיות מרכזיות. הראשונה היא איסוף המודיעין. קשה מאוד לתכנן מבצע מבלי לדעת היכן נמצא האויב, היכן מוחזקים בני הערובה ומהו מספר השומרים המדויק המופקד עליהם. נושאים נוספים שמעסיקים אותך," הוסיף, "הם התדלוק – משום שאוגנדה רחוקה מאוד – וכן הצורך לשמור על כך שהאויב יישאר רגוע ולא יחשוד שמבצע תגמול עומד להתרחש. אסור לאבד את גורם ההפתעה. לכן הסודיות הייתה חיונית ביותר."

כיצד ניתן לשמור על חשאיות כאשר מרבית נתיב הטיסה עובר מעל מדינות עוינות, והמטוסים נושאים סימני זיהוי ברורים?

"פשוט לא הייתה לנו ברירה," אמר לי מימון בהתרגשות. "היינו חייבים להציל ישראלים ויהודים. ידענו שאם אנחנו לא נעשה זאת – איש לא יעשה זאת בשבילנו!"

כאשר היעד ברור אך אפוף חששות ואי־ודאות, בתוך מסגרת זמן קצרה ביותר ועם מידע מוגבל מאוד, יצאה תוכנית החילוץ לדרך. למרבה המזל הוארך מועד פקיעת האולטימטום עד ל־4 ביולי, מה שהעניק לצה"ל מעט יותר זמן להיערכות – אם כי עדיין מעט מאוד ביחס למבצע בהיקף כזה.

בין האפשרויות שנבחנו הייתה הצנחת צנחנים מעל אגם ויקטוריה הסמוך לשדה התעופה באנטבה. אפשרות אחרת הייתה להנחית מטוס נוסעים אזרחי, ואפשרות שלישית הייתה להנחית מטוסי הרקולס ישירות בשדה התעופה. לבסוף הוחלט לבחור באפשרות האחרונה.

ב־2 ביולי המריא מטוס הבואינג של אל"מ מימון לניירובי, בירת קניה – מדינה ידידותית השכנה לאוגנדה. על סיפונו היו אנשי מודיעין שנשלחו לשתי משימות: הראשונה הייתה לאסוף מידע רב ככל האפשר כדי להבטיח את הצלחת המבצע; השנייה הייתה להשיג את הסכמת ממשלת קניה לאפשר למטוסים לנחות בניירובי לצורך תדלוק. באותו לילה שב אל"ם מימון לישראל כדי להביא צוות רפואי, בית חולים שדה ואספקה רפואית. לפתע איבד מטוסו מנוע. לא הייתה אפשרות לנחיתת חירום בטוחה, שכן נתיב הטיסה עבר מעל שטח עוין. בדרך נס הצליח להמשיך לטוס עם שלושה מנועים בלבד, והנחית את המטוס בשלום, בישראל.

כאשר נחת שוב בניירובי, למחרת, לא נותר למימון אלא להמתין, בלב פועם, לשובם של בני הערובה המשוחררים. באותה שעה חג מטוס בואינג נוסף, ששימש כ"חפ"ק מעופף", מעל גבול אתיופיה–אוגנדה. נוסף על מטוסי ההרקולס שהשתתפו במבצע החילוץ, ליוו את הכוח גם מטוסי פנטום, שתפקידם היה להגן על המטוסים במקרה שיתגלו ויותקפו בדרכם חזרה לישראל.

כדי להמחיש עד כמה היה קשה לאסוף מודיעין על היעד, הראה לי אל"מ מימון פתק בכתב יד. היה זה פתק מאת סגן ראש אמ"ן דאז, מפקד כוחות המבצעים המיוחדים ולימים הרמטכ"ל וראש הממשלה אהוד ברק, שישב עמו במטוס בעת שארבעת מטוסי ההרקולס עשו את דרכם לשחרור בני הערובה לאחר שתדלקו בניירובי. בפתק נכתב כי חלק מבני הערובה מוחזקים בקומה הראשונה של בניין הטרמינל, ואילו היתר עדיין נמצאים בתוך המטוס. למרבה המזל, מידע זה התברר כשגוי. כל בני הערובה רוכזו בקומה הראשונה של הבניין.

כשעה וחצי לאחר תחילת המבצע כבר היו מטוסי ההרקולס בדרכם חזרה לניירובי. על סיפונו של אחד מהם היו בני הערובה המשוחררים. אחדים מהם, וכן כמה מן הלוחמים הגיבורים שבאו לחלצם, נפצעו במהלך המבצע. אחד הלוחמים הפצועים, סורין הרשקו, מרותק לכיסא גלגלים עד עצם היום הזה. יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שפיקד על כוח החילוץ, נפל בקרב.

לאחר עצירה קצרה בניירובי המריאו המטוסים בדרכם חזרה לארץ ישראל – מולדתו היפה של העם היהודי; הארץ "שלטבורה" הוא קשור לעד, "בטוב וברע;" הארץ שלא תהסס לעשות כל שנדרש כדי להשיב את בניה ובנותיה השבויים הביתה.

בהיסטוריה האנושית, היתה שואה אחת בלבד

 

מאמר זה הינו תרגום למאמרי אשר פירסמתי בבלוג שלי באנגלית ב- Times of Israel לפני למעלה מעשור 

עם ישראל בארץ מתכונן לציין את יום השואה, ואני מוצאת את עצמי מהרהרת שוב ושוב בתופעה מצערת מאוד שאנו עדים לה בשנים האחרונות: הזלזול ההולך וגובר בפרק הנורא ביותר בתולדות האנושות – הפרק שבוצע נגד העם היהודי.

תחושותיי קיבלו חיזוק מאדם שהוא מומחה לנושא, אמיר בן־דרור. אמיר הדריך לאחרונה סיור וסדנה בירושלים, שבהם השתתפתי יחד עם מורים נוספים. שוחחתי עמו אמש, ומאמר זה הוא פרי אותה שיחה.

אמיר ואני מבקשים להבהיר נקודה אחת כבר בפתח הדברים, כדי שלא ייווצר רושם מוטעה או ייפגעו מי מהקוראים. איננו גאים בכך שהעם היהודי היה יעד לפשעים המחרידים שביצעו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. אולם אנו סבורים כי התופעה ההולכת ומתרחבת, שבה קבוצות שונות – דתיות, אתניות ואחרות – מאמצות את המונח "שואה" או "Holocaust" כדי לתאר את הפשעים שבוצעו נגדן, אינה מוצדקת ואף יש בה משום חוסר כבוד כלפי העובדות ההיסטוריות.

כמובן, אמיר ואני מודעים לכך שמיליוני בני אדם אחרים סבלו ומתו שלא בצדק מידיהם של רודנים ומרצחים, והותירו אחריהם צלקות עמוקות בקרב עמיהם. פשעים אלה עשויים בהחלט להיחשב לרצח עם (Genocide), אך אין לכנותם "שואה" או "Holocaust".

לדבריה של לוסי ס' דוידוביץ', בספרה המלחמה נגד היהודים (The War Against the Jews), "המונח 'Holocaust' הוא המונח שהיהודים עצמם בחרו לתאר באמצעותו את גורלם בתקופת מלחמת העולם השנייה... האטימולוגיה שלו מעניקה לו משמעות יהודית ייחודית. מקור המילה הוא במילה היוונית holokauston, שהיא תרגום השבעים למילה העברית 'עולה' – כלומר, דבר המועלה כליל על המזבח; קרבן הנשרף באש לה', או קרבן עולה."

מדוע, אם כן, נבחר דווקא המונח "Holocaust" לתיאור מה שנעשה ליהודים?

לדברי אמיר, דווקא בשל אופייה הייחודי של השואה. היא לא הייתה "עוד" רצח עם בשרשרת מעשי הזוועה של ההיסטוריה – בעבר, בהווה או בעתיד.

לדבריו, רציחות עם אחרות – כמו רצח העם הארמני (1915–1918), רצח העם ברואנדה בין בני הטוטסי וההוטו בשנת 1994, או הניסיון לבצע רצח עם בבוסניה (1992–1995), אם להזכיר רק אחדות מהן – התרחשו כולן על רקע סכסוך כלשהו: פוליטי, דתי או אחר.

לא כך היה בשואה.

לטענת אמיר, השמדת היהודים בוצעה אך ורק משום שנולדו יהודים. בגרמניה, שבה החלה השואה, ובאירופה כולה, שבה התפשטה, היהודים לא היו מצויים בעימות עם איש. הם לא איימו על איש. משום כך נוצר הצורך במונח חדש, שיתאר רצח המוני שיטתי שמקורו בשנאה טהורה ומוחלטת.

באופן אישי, אינני שלמה עם הבחירה במונח "Holocaust", ומשתי סיבות.

ראשית, אינני רואה בקורבנות היהודים של מכונת ההשמדה הנאצית "קרבן" או "עולה". קרבן – למען מה? עולה – לשם מה? עד היום אני מחפש תשובה לשאלות הללו.

שנית, כפי ששאלתי בעבר, אני תוהה מדוע אנו, היהודים, נזקקים למונח הלניסטי-פגאני כדי לתאר אירוע שהוא ייחודי לנו בלבד.

מבחינתי, יש מילה אחת בלבד הראויה לתאר את אותו פרק מחריד בתולדות עמי – שואה.

המילה הזאת מכילה את הכאב, את הסבל, את הסיפורים ואת מהותו הייחודית של האירוע.

לבסוף, אמיר ואני סבורים שאי אפשר לעסוק בשואה מבלי להזכיר את מי שהצילו יהודים באותם ימים אפלים – חסידי אומות העולם, שלהם מוקדש אגף שלם ביד ושם.

אנו חוששים שגם המונח "חסיד אומות העולם", בדומה למונח "Holocaust", הולך ונשחק בשל שימוש יתר.

כפי שאמיר מדגיש, כדי לזכות בתואר "חסיד אומות העולם" יש לעמוד בשלושה תנאים:

ראשית, להציל יהודים.

שנית, לסכן את חייו או את חיי בני משפחתו כדי להציל יהודים.

ולבסוף, לפעול בניגוד לאינטרסים האישיים שלו עצמו.

אנו אסירי תודה לכל אותם אנשים אמיצים, ונמשיך לקוות שלעולם לא יידרש עוד איש לעמוד במבחן כזה.