"גרמניה, אחרת" מאת אלדד בק

 

 

בפעם הראשונה שחוויתי אנטישמיות, היא באה דווקא מבחור גרמני צעיר.

היה זה בשנות השבעים כאשר למדתי באנגליה.

 בוקר אחד נכנס לכיתה חברי לספסל הלימודים, אלפרד, צעיר חביב מפרנקפורט, התיישב לידי ואמר: "יש לי בדיחה לספר לך."

"פעם היה בסיס צבאי," התחיל אלפרד במבטא הגרמני העבה שלו כאשר על פניו מתפרש חיוך רחב. "לחיילים אנגלים אסור היה לעשן בשירותים, לצרפתים, במטבח אבל ליהודים היה מותר לעשן בחדר התחמושת." 

האמת? באותו רגע, לא ידעתי כיצד להגיב. לרגע אפילו לא קלטתי את אופייה האנטישמי של הבדיחה. חיבבתי את אלפרד וכאדם אופטימי, ניסיתי לנחם את עצמי, לאחת התפכחותי, שהוא עצמו אינו מבין את משמעות הבדיחה ובמיוחד את העובדה שסיפר אותה ליהודיה ועוד לבת לשני שורדי שואה.

עמוק בליבי קיוויתי שהעם הגרמני של אותה תקופה עדיין לא עכל את הפשע אשר לו היו שותפים חלק מבני דורם של הוריהם. קיוויתי לגרמניה אחרת, טובה יותר, נוטלת אחריות על עברה, מפנימה את הלקחים שלו ותורמת ליצירת עולם שפוי יותר.

סיפרו המעולה של אלדד בק , "גרמניה,אחרת," היה צלצול השכמה מחריש אוזניים.

לא בכדי בחר בק לקרוא לספר בשם זה, בחירה אשר, לדעתי, אינה משאירה מקום לספקות.  בק אינו מציג את מהותה של גרמניה של ימינו כשאלה למחקר אשר הוא עומד לערוך בנושא. בק ערך את המחקר וביסודיות. הוא מציג ומתעד בסיפרו את המציאות הקיימת במדינה זו, מציאות שאינה משתמעת לשתי פנים. גרמניה, כך עולה מדבריו של בק, אמנם אחרת. היא אחרת מאשר ציפו רבים שתהיה, במיוחד אלו הנושאים את צלקות עברה על גופם וצאציהם הנושאים אותן על נפשותיהם.

מסכת התיאורים והתיעודים המצמררים אשר בק שוזר בסיפרו באומנות ובמיומנות רבה, חושפת לנגד עינינו נטיות הולכות וגוברות בקרב מגזרי אוכלוסיה שונים בגרמניה להסתיר את עברה של ארצם ולנסות לטאטא את נושא השואה מתחת לשטיח. במקרים רבים, למרבה הצער,נעשה הדבר במטרה לרצות מציאות המוכתבת על ידי גורמים דמוגרפיים, פוליטיים או אידיאולוגיים.

ספר מרתק, מתועד בצורה מדוייקת, מעורר מחשבה ופוקח עיניים.