- הרפובליקה הפלורנטינית והדמוקרטיה הישראלית -מחקר סוציולוגי מאת בת ציון סאקס ורוג'ר פרויקין

אחד הקורסים שאני משתתפת בהם, "רנסנס והולדתו של העולם המודרני", דן בלידת הרפובליקה הפלורנטינית במאה ה-16. בחקר הנושא, נתקלתי בניתוח הבא, מאת מארק ג'ורדביץ' ב'הומניזם ויצירתיות ברנסנס,' המאפיין את הישות הזו:
"קונפליקט פוליטי בפירנצה מתקופת דנטה ועד הרפובליקה
של 1527–30 נטה לסוב סביב ובין שני
חזונות מתחרים של הרפובליקה ושתי שפות פוליטיות כתוצאה מכך: 
האחת אריסטוקרטית, סגורה ובלעדית, והשנייה פופולרית, רחבה-
מבוססת, ומכילה. עבור האריסטוקרטים, שהתחרו ביניהם לרוב על השפעה וכוח, הפוליטיקה הייתה מושרשת
בפטרונות פרטית בלתי פורמלית: קשרים אישיים ושכנותיים של

תלות ומחויבות, נישואים וחברות, וחלוקת טובות הנאה לא פורמליות".

לרגע, כשניסיתי להתמקד בנושא ההרצאה, הייתה לי תחושה של דז'ה וו, כאילו המחבר מתאר את ישראל של ימינו.

במצוקותי, החלטתי לחלוק את מחשבותיי עם חברי היקר, רוג'ר פרויקין. באופן לא מפתיע, הוא הסכים איתי.

מאמר זה הוא המאמץ המשותף של שנינו לשפוך אור נוסף על הנושא.

אנציקלופדיה בריטניקה מגדירה "דמוקרטיה", צורת הממשל הישראלית, כ: "צורת ממשל המבוססת על שלטון עצמי של העם, ובזמנים המודרניים, על מוסדות ייצוגיים שנבחרו באופן חופשי ורשות מבצעת האחראית לעם... בזכות השווה שלהם לחירות החיים ולרדיפה אחר האושר". 

המונח "רפובליקה", עבור רבים מאיתנו, מתאר צורת ממשל שבה הציבור מצביע עבור נציגים שתפקידם לייצג את האינטרסים שלהם בפני הממשלה. ניתן להחיל את המונח על כל צורת ממשל שאינה נשלטת על ידי מונרך. "עם זאת", לפי ד"ר סטיבן צוקר וד"ר בת' האריס, "פירנצה הייתה רפובליקה במובן זה שהייתה חוקה שהגבילה את כוחה של האצולה (כמו גם הפועלים) והבטיחה שלאף אדם או קבוצה לא תהיה שליטה פוליטית מוחלטת..." בעוד שבמציאות, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, "הכוח הפוליטי שכן בידי סוחרים ממעמד הביניים, כמה משפחות עשירות, כמו מדיצ'י והגילדות החזקות."

  שורשיה של הרפובליקה הפלורנטינית מתוארכים לשקיעתה של האימפריה הרומית המערבית.

השנה הייתה 59 לפנה"ס, כאשר הקיסר סולה, לאחר שכבש את האזור, הקצה חלקות אדמה לחיילים ותיקים שהיו נאמנים לו. לפי כמה דיווחים, העיר נוסדה מסיבות פוליטיות ואסטרטגיות. אלה היו הזרעים של מה שהפך מאוחר יותר לפלורנטין ולרפובליקות או ערים אחרות, לכל אחת מהן הממשלה שלה.

את ישראל הצעירה הרבה יותר ישבו בעיקר שתי קבוצות שנכנסו לארץ בתחילת המאה ה-20. אחד מהם הוא בעיקר אידיאליסטים יהודים מזרח-אירופיים שנטנו לחילוניות ולסוציאליזם. מאוחר יותר הגיעו יהודים גרמנים, מקהילה שהתבוללה מהר מהמסורת היהודית, כפליטים מגרמניה הנאצית. היה להם ניסיון עסקי ומשפטי וגם נטו לשמאל פוליטי. אנשים אלה הקימו את הקיבוצים הסוציאליסטים, שרבים מהם היו בנקודות חיוניות אסטרטגיות שהגנו על העם מפני איומי טרור מתמשכים.

למרות שבאופן פורמלי, פירנצה הייתה רפובליקה דמוקרטית, היא הייתה תחת שלטון מוחלט של משפחות אצולה, כמו בני מדיצ'י, באמצעות שליטתם במוסדות מפתח ותמיכת פטרוניהם. ז'אן בודן, פילוסוף פוליטי צרפתי, הציע הגדרה מרחיקת לכת למונח "רפובליקה". במחקר הקנוני שלו על הריבונות שכותרתו, 'ששת ספרים של חבר העמים' (1576), הוא מגדיר את הרפובליקה כ"ממשלה המסודרת בצדק של מספר משפחות, ושל הדברים שהם עניינם המשותף, על ידי מעצמה ריבונית".

כמובן שהמצב במדינת היהודים אינו זהה למה שקרה בפירנצה, אבל דפוסי ההתנהגות בהתפתחותן של אצולה חדשה בפירנצה איטליה מתקופת הרנסנס והן במדינת ישראל הצעירה, שגורמים להן, יחד עם מעט מאוד דוגמאות אחרות ברחבי העולם, די ייחודיות ומשכילות.

בפירנצה, הדפוס שהתפתח עם הזמן כלל מספר קטן של משפחות עסקיות, שלעתים קרובות התחרו זו בזו, מה שבסופו של דבר הביא לכך שמשפחות אלו מצאו את המומחיות העסקית שלהן, את הנישה שלהן, ואז מצאו הסכמה ביניהן, בצורה של חוקה , הגבלת התחרות והקונפליקט ביניהם, והגבלת ושליטה בכל תחרות אפשרית מצד זרים על ידי שימוש בשילוב של חוקים, גילדות שהגבילו מי יכול להיכנס לאיזה תפקיד, מקצוע או עבודה. בקיצור, משפחות אלו בחרו להגן על עושרן ועל מעמדן על ידי הקמת דרכים לשלוט זו בזו ובאלה שאינם חלק מה"מועדון" שלהן.

אז הנה יש לנו את התבנית. אריסטוקרטיה חדשה הבנויה על עסקים, לא על אדמה ואלימות, שהתחברה מעת לעת לאצולת הקרקע לאישור ולעזרה לפי הצורך במאבקים שלהם, שעשתה עסקאות, חוזים, חוקות כדי להגביל את הסכסוך, אבל תמיד חוקים שנועדו להתאים להם ולא לאנשים הפשוטים שהם העסיקו. הם נישאו בתוך הקבוצה שלהם, המועדון שלהם, טיפלו בסכסוכים על ידי מניפולציות של בעלי ברית ואפילו בכנסייה, תוך סיכון של להרוס את כל מה שהם בנו לפעמים.

כדי להחזיק ולשמור על המעמד והשליטה הללו, האליטה הישראלית עשתה פחות או יותר מה שהאליטה העסקית בפירנצה עשתה במאות הקודמות. הם פעלו לעשות כל שביכולתם כדי לשמר ולהגן על מעמדם החדש, שהיה חילוני, אירוצנטרי, אפילו מעט עוין לדת ולמסורת, ואוחז ברבות מהעמדות הפוליטיות והחברתיות של השמאל האירופי.

כמו ברפובליקה הפלורנטינית, הפריבילגיות הישראליות קבעו חוקים כדי להגן על חסינותה ועושרה מפני התחרות של אלה "שלא במועדון". היא עושה כל שביכולתה כדי למנוע שחיקה בסמכותה ושליטתה, נלחמת נגד רפורמה משפטית דמוקרטית ומתנגדת לשינויים פוליטיים שעלולים לפתוח את הכלכלה לשגשוג גדול יותר ולהשתתפות של חלקים אחרים בקהילה. אפילו בנקים שנוהלו על ידי אלה שהתנגדו, זרים, גורשו מהעסקים. רישיונות עסק היו קשים להשגה והיו זמינים רק עבור אלה שלא היוו איום אמיתי של תחרות. חברות הבנייה היו מוגבלות בהבאת טכנולוגיות חדשות, כדי שלא יתחרו בפעילות בבעלות ההסתדרות (הסתדרות העבודה). גורמים חיצוניים שרצו להשקיע בעם ולהביא רעיונות חדשים שעשויים להיות תחרותיים, נואשו מהרשויות בקשר להסתדרות, שייצגה גם את האינטרסים של מעמד שליט זה שמינה את עצמו.

התהליך הזה נמשך כבר זמן מה, אבל הגיע לנקודה שבה העומדים בראש חוששים להפסיד עד כדי כך שהם מוכנים לשתק את המדינה כדי למנוע שינוי.

למען ההגינות, עלינו להצביע גם על הניגודים בין השניים.

ראשית, בניגוד לרפובליקות פלורנטין ולרפובליקות אחרות, כמו ארה"ב, לישראל אין חוקה.

בנוסף, בפירנצה, האצולה העסקית החדשה חלקה תרבות ודת עם תושבי העיר וקיבלה את סמכותם של המנהיגים הדתיים לרוב, אם כי עם מעט ספקנות מקובלת.

בישראל, לעומת זאת, האריסטוקרטיה החדשה ניסתה להשיל את העבר היהודי ולהיות כמו עמיתיהם האירופים, כשהיא מביעה זלזול ואף עוינות כלפי המסורות שהיו חלק מתרבות יהודית. זה הפך למקור לקונפליקט ולפילוג ותגובה מחלקי אוכלוסייה אחרים, מה שהפך את זה לקשה הרבה יותר לעשות את מה שעשה מעמד העילית בפירנצה. לדפוס הישראלי היה, אם כן, מקור נוסף לקונפליקט חברתי בהשוואה למה שהתפתח באיטליה.

הבדל נוסף היה האיום החיצוני, המלחמות, הטרור, שגרמו לעם ישראל להתאגד ולא להתפצל בקווים דתיים ואידיאולוגיים.

עם זאת, מה שלא פלורנס ולא ישראל יכלו להימנע ממנו לנצח, הן הדרישות של בני השכבות הנחשלות. בשתיהם השתמשו חברי האליטה בכוחם במוסדות כמו חינוך תוך נטייה לאמצעים אחרים, בעת הצורך, אפילו על חשבון העיר במקרה של פירנצה או המדינה, במקרה של ישראל

בישראל הדפוס הזה עדיין מתפתח ויגיע לסוף צפוי. עם זאת, יש לפתור הרבה עצבנות ובעיות, כדי ליצור רפובליקה דמוקרטית אמיתית עם צדק אמיתי וכבוד לכולם.