להט החרב המתהפכת

 

"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת 

דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."                                                                                                        בראשית ג', כ"ד

 

לפני מספר שנים, הוזמנתי לארוחת ערב על ידי חברת ילדות שלא ראיתי שנים רבות. היא גרה עם בן זוגה, דוד (שם בדוי) שהיה טייס מסוקים במהלך שירותו הצבאי בצה"ל.

מכיוון שהיה זה ביקורי הראשון בביתם, עשיתי את מה שאני עושה בדרך כלל בכל פעם שאני מבקרת במקומות חדשים, בחנתי את הספרייה. אחד הספרים תפס את תשומת ליבי. זה היה ספר דק אשר נשא את שם המאמר הזה.

 של מי הספר הזה?" שאלתי. "שלי", ענה בן הזוג. "האם אני יכולה להסתכל בו?"  "כמובן," הגיעה התגובה המהירה. הורדתי אותו מהמדף. הכריכה הציגה את תמונת חברי טייסת המסוקים שלו, כולם צעירים גבוהים ונאים. הכרתי את הכותרת שהייתה הפסוק המוזכר לעיל  מסיפור גן העדן, אבל תהיתי מדוע הוא נבחר ככותרת. לאחר שדפדפתי בדפי הספר, פניתי אליו "ולמה הוא נקרא כך?" המשכתי לחטט. תשובתו הגיעה כהפתעה. "אני לא יודע", אמר בהבעת פנים ריקה. "זה שם חזק מאוד ,בעל משמעות עמוקה השולחת מסר חזק", התעקשתי, "והוא מגיע מספר בראשית". תשובתו הכתה בי כמו ברק ביום בהיר

. "אין פלא שאני לא יודע את זה", הודה בן הזוג, "לא לימדו אותנו תנ"ך בקיבוץ שלי". בניסיון להסתיר את אכזבתי, שהייתה מעורבבת במנת ייאוש מבורותו במורשתנו היהודית, הסברתי את משמעות השם ואת ההקשר שלו. "אה," הוא אמר בעיניים פקוחות לרווחה בעוד חיוך גדול מתפרש על פניו, "אתה מתכוון שזו הגרסה היהודית של חרב דמוקלס."

אלה מכם המכירים את המושג בוודאי מודעים לכך שהמונח "חרב דמוקלס" נגזר מהמיתולוגיה היוונית, שם דמוקלס קינא באורח חייו של דיוניסיוס, שהציע לו הזדמנות לחוות את תענוגות המלוכה והציב אותו על כס המלוכה. האחרון מצא את עצמו יושב מתחת לחרב חשופה התלויה על חוט  של שיער סוס. הביטוי מתייחס למצב מאיים המרמז על סכנה או אבדון קרובים, שלעתים קרובות חווים אנשים בעמדות כוח, ומסמל את החרדה והסכנה המתמידים הקשורים למעמדם.

                                                                                                   בכלל לא," עניתי ללא ניד עפעף"

        כיוון שזו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את ההשוואה הזו, ברצוני לנצל הזדמנות זו ולהצביע על ההבדלים בין הנרטיב המקראי לבין הפילוסופיה של קיקרו. למרות ששניהם כוללים חרב כסמל להרתעה ואזהרה, הם מייצגים שתי השקפות עולם שונות, אחת הלניסטית והשנייה יהודית. חרב דמוקלס, המצביעה כלפי מטה, מזהירה כי כוח ופריבילגיה ארציים מסוכנים. מאידך, החרב המתהפכת בכניסה לגן עדן, מצביעה כלפי מעלה ומרמזת כי כוח   אלוהי וחיי נצח הם מעבר להישג ידם של בני אדם.                                                                                          

       נזכרתי בסיפור הזה, כשקראתי את פרשת השבוע "בראשית", המספרת את סיפור הבריאה וגירוש אדם וחוה  מגן העדן לאחר שאי-צייתו לאלוהים ואכלו את פרי עץ הדעת טוב ורע. החרב, שאלוהים הציב מעל הכניסה המזרחית לגן העדן, שימשה כמחסום חי ובלתי עביר כדי למנוע מהאנושות להיכנס שוב לגן ולאכול מעץ החיים המעניק לבני האדם אלמוות.

     רש"י מסביר שאלוהים חשש שבני אדם יאכלו מעץ החיים,  "יחיו לנצח, וכך החוטא יהיה אלמוותי" והעולם יישאר לנצח מושחת על ידי חטא ולכוד בחוסר שלמות.

    גם הרב סאקס מתייחס לסמליות בהצבת "החרב המתהפכת". הוא טוען שהחרב, בנרטיב בראשית, אינה רק גדר פיזית אלא משמשת גם כסמל רוחני. היא מייצגת את הגבולות בין אלוהים לאדם, בין מה שמותר לאדם לעשות  לבין מה שנמצא מעבר להישג ידו. לאחר הגירוש, מציע סאקס, האנושות איבדה את תמימותה הראשונית ואת הסיכוי לחיות חיי נצח נטולי אחריות מוסרית. החרב, מציין זקס, אינה רק כלי הרס, היא גם כלי שמטרתו להביא צדק. החרב המתהפכת, הוא מסכם, מייצגת את המחיר שיש לשלם עבור חופש הבחירה.

  בכל דרך שרוצים לפרש את מושג "להט החרב המתהפכת", ברור שהיא פעלה גם ככוח אזהרה והרתעה וגם כתזכורת למגבלותיו של האדם.זה, אני מאמינה, היה העיקרון המנחה שהכתיב את ההחלטה לקרוא לספר על  טייסת המסוקים של דוד. בדיוק כמו "החרב המתהפכת", היא משמשת כתזכורת מתמדת לאוייבי ישראל ולסכנות האורבות להם ולאלה  שאינם מקפידים על קוד האתיקה האוניברסלי שניתן לעם ישראל בפרט ולאנושות בכלל, על ידי אלוהים.