Wednesday, 22 April 2026

What Happened to Your Thumb, Daddy?

 




I first asked my father that question when I was about nine years old.

I had always known that his right-hand thumb was missing, yet, unlike others, I had never paid much attention to it. Neither had I considered it odd when he held the pen between his index finger and middle one when he signed my report cards. I had simply got used to it just as I had to seeing the huge scar in his shoulder, caused by the bullet that had pierced it in mid-1942 as he was fleeing the drunk Lithuanians who stormed his room. All I remembered was that when I asked my mother about it, she replied that he had lost his thumb when he was a partisan during the Shoah.

Some of my  classmates used to mock me and tried to shame me during the early grades of elementary school. Some imitated the way he held his pen. Others suggested that since he was a butcher, he cut his own thumb with the axe which he used to chop the cattle bones.  I would like to take this opportunity to express gratitude to them. Had it not been for their disparaging and belittling attitude, I would have probably learned that truth much later in life.


One Shabbat, after he returned from synagogue, I decided to ask him about his thumb. This is his story.

My father was born in a little town between White Russia and Lithuania. When the Nazis invaded their town and food became scarce, he exchanged a fur coat that he owned for a loaf of bread with one of the local gentile farmers.

Later, the Nazis gathered the Jewish residents of the area, in a nearby ghetto.  Several months later, they were transferred to another ghetto and then to a labout camp. As it was becoming clearer that the eventual goal of the Nazis was to murder the Jews, my father, along with three other Jewish men, decided to escape and join the nearby Partisans. The Nazis killed the three other prisoners. Though he got away, my father sustained an injury in the groin, missing his testicles by a hair. He continued to run until he reached the adjacent forest.

Upon reaching it, he fell asleep and ended up spending the following day there. His raw wound made it impossible for him to go anywhere. In the evening, he finally gathered all his strength and started crawling with no visible destination in sight. He barely made his way to a nearby farm where the farmers fed him, cleaned him a little and let him spend the night. The following day, they asked him to leave as his presence would endanger them. They gave him some bread and some cover against the cold.

Again, he set out for the unknown. After a short while, exhaustion took over, he stopped and fell asleep. When he woke up, in the morning, he found the world covered with snow. Looking around him, he suddenly recalled that the farmers had mentioned that in the forest, the moss grew on the north side, hidden from the sun. With that bit of information, he decided to turn right and follow that direction.

His wound, thick and coagulated with blood, was causing him great pain. He was hungry and weak. It took him half a day to walk a mere two and a half kilometers. Moving with caution, he made frequent stops to restore his strength and to ensure he had no one after him.  During some of his stops, he used the opportunity to disinfect the open wound with his urine for the lack of other disinfectants.

He spent the rest of the day in the forest and fell asleep in the hope that someone would eventually find him.

The following morning, in the early hours, he heard some footsteps which startled him out of his sleep. He looked up and recognized the gentile farmer with whom he had traded a fur coat for food. He was wearing the same coat.

The man was alarmed at the sight of my father’s bloodied leg. Upon hearing his story, the farmer took off his coat, covered my father and then disappeared. After a short while he came back with some bread, homemade vodka and dried meat. He told my father that some Jewish partisans were gathered in the forest and came by his place, daily, to get some food. He also mentioned that their path was close by and suggested that my father stayed awake so that he didn’t miss them.

In the late afternoon, he heard some noises and noticed two young men approaching his hiding place. He called out to them. They came close, picked him up and carried him to join their group in the middle of the forest.

In the makeshift field hospital, the Partisans’ doctor operated on him and removed the bullet. Within a few days, my father was ready to walk again. Weeks later, after a short training session, he was strong enough and ready to join in a mission against their Nazi oppressors. Wearing his fur coat over a thin shirt, which had a pocket on its left side, equipped with a rifle, my father left for his first mission.

On their way to ambush the retreating Nazi troops, they passed through the ruins of some Jewish homes. In one of them, my father found a small Siddur (a Jewish daily prayer book). Out of reverence, and his deep belief in G-d, he picked it up and slid it into the left side pocket of his shirt, under the fur coat.

When the partisans reached their destination, they positioned themselves on the groud with their weapons ready to shoot. Suddenly, no one had any idea where it came from, a shot broke the silence. The bullet hit my father’s thumb. Only on the following day, was the bullet discovered in the left side pocket of his shirt, having pierced through the heavy fur coat,  and the Siddur. 

His thumb had to be amputated but his life was spared.

I remember the surge of pride in me, as I was listening to him.

The following day, I asked the teacher to speak to the class. My wish was granted.  I shared my father’s account with my classmates “My father is a hero,” I concluded. “How many of you can say that about your fathers?”

The thick air of silence was deafening. I believe that was a defining moment for many, a moment where they realized that my father was also their hero.





מה קרה לאגודלך, אבא?

 





שאלתי את אבי את השאלה הזו, לראשונה, כשהייתי כבת תשע.

תמיד ידעתי שהאגודל בידו הימנית חסרה, אך בניגוד לאחרים, מעולם לא הקדשתי לכך תשומת לב רבה. גם לא חשבתי שזה מוזר כשהוא החזיק את העט בין האצבע  לאמה כשחתם על התעודות שלי. פשוט התרגלתי לזה, כפי שהתרגלתי לראות את הצלקת הגדולה בכתפו, שנגרמה מהכדור שחדר אליה באמצע שנת 1942 כאשר נמלט מהליטאים השיכורים שפרצו לחדרו. כל מה שזכרתי היה שכאשר שאלתי את אמי על כך, היא השיבה שהוא איבד את האגודל כשהיה פרטיזן בזמן השואה.

 היו מספר מחברי לספסל הלימודים שנהגו ללעוג לי ולנסות לבייש אותי בשנות בית הספר היסודי הראשונות. חלקם חיקו את האופן שבו אחז אבי בעט. אחרים הציעו שמכיוון שהיה קצב, הוא כרת לעצמו את האגודל בגרזן שבו השתמש כדי לבקע את עצמות הבקר. ברצוני  להביע תודה לאותם חברים. אלמלא הגישה המזלזלת והמשפילה שלהם, כנראה שהייתי לומדת את האמת הרבה יותר מאוחר בחיי.

באחת השבתות, לאחר שחזר מבית הכנסת, החלטתי לשאול אותו על האגודל שלו. זהו סיפורו.

אבי נולד בעיירה קטנה בין רוסיה הלבנה לליטא. כאשר פלשו הנאצים לעיירתם והמזון נעשה נדיר, הוא החליף מעיל פרווה שהיה ברשותו בכיכר לחם עם אחד האיכרים הלא-יהודים, המקומיים.

מאוחר יותר, הנאצים ריכזו את תושבי האזור היהודים בגטו סמוך. כעבור מספר חודשים הועברו לגטו אחר ולאחר מכן למחנה עבודה. כאשר התברר יותר ויותר שמטרתם הסופית של הנאצים היא לרצוח את היהודים, החליטו, אבי ועוד שלושה גברים יהודים, להימלט ולהצטרף לפרטיזנים שבאזור. הנאצים הרגו את שלושת האסירים האחרים. אף על פי שהצליח להימלט,נפצע אבי במפשעה, והכדור כמעט פגע באשכיו. הוא המשיך לרוץ עד שהגיע ליער הסמוך.

כשהגיע לשם, נרדם ובילה שם את היום שלאחר מכן. פצעו הפתוח מנע ממנו לנוע. בערב, אזר סוף־סוף את כל כוחותיו והחל לזחול ללא יעד ברור. בקושי הצליח להגיע לחווה סמוכה, שם,  האכילו אותו האיכרים, ניקו אותו מעט ואפשרו לו ללון אצלם. למחרת ביקשו ממנו לעזוב, שכן נוכחותו עלולה הייתה לסכן אותם. הם נתנו לו מעט לחם וכיסוי כלשהו מפני הקור.

שוב יצא אל הלא־נודע. לאחר זמן קצר, הכריעה אותו התשישות , והוא נעצר ונרדם. כשהתעורר בבוקר, מצא את העולם מכוסה שלג. כשהביט סביבו, נזכר לפתע שהאיכרים ציינו כי ביער, הטחב גדל בצד הצפוני, המוסתר מן השמש. בעזרת המידע הזה החליט לפנות ימינה ולהמשיך בכיוון הזה.

פצעו, שהתעבה ונקרש בדם, גרם לו כאבים עזים. הוא היה רעב וחלש. לקח לו חצי יום ללכת רק כשניים וחצי קילומטרים. הוא נע בזהירות, עצר לעיתים קרובות כדי להשיב לעצמו כוח ולוודא שאיש אינו עוקב אחריו. בחלק מהעצירות ניצל את ההזדמנות לחטא את הפצע הפתוח בשתן, בהיעדר חומרי חיטוי אחרים.

את שארית היום בילה ביער ונרדם, בתקווה שמישהו ימצא אותו.

למחרת בבוקר, בשעות המוקדמות, שמע צעדים שהבהילו אותו משנתו. הוא הרים את מבטו וזיהה את האיכר הלא־יהודי שעמו החליף מעיל פרווה תמורת מזון. האיכר לבש את אותו מעיל.

האיש נבהל למראה רגלו המדממת של אבי. לאחר ששמע את סיפורו, הסיר האיכר את מעילו, כיסה את אבי ונעלם. לאחר זמן קצר חזר עם מעט לחם, וודקה מתוצרת בית ובשר מיובש. הוא סיפר לאבי כי פרטיזנים יהודים מתאספים ביער ומגיעים מדי יום לביתו כדי לקבל מזון. הוא הוסיף שהמסלול שלהם עובר בקרבת מקום והציע לאבי להישאר ער כדי שלא יפספס אותם.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות שמע רעשים והבחין בשני צעירים המתקרבים למקום מחבואו. הוא קרא אליהם. הם התקרבו, הרימו אותו ונשאו אותו אל קבוצתם בלב היער.

בבית החולים המאולתר שבשדה, רופא הפרטיזנים ניתח אותו והוציא את הקליע. בתוך כמה ימים היה אבי מסוגל ללכת שוב. כעבור שבועות אחדים, לאחר אימון קצר, היה חזק דיו ומוכן להשתתף בפעולה נגד מדכאיו הנאצים. כשהוא לובש את מעיל הפרווה מעל חולצה דקה, אשר לה כיס בצדה השמאלי, ומצויד ברובה, יצא אבי למשימתו הראשונה.

בדרכם לארוב לכוחות הנאצים הנסוגים, עברו הפרטיזנים בין חורבות של בתים יהודיים. באחד מהם מצא אבי סידור קטן. מתוך יראת כבוד ואמונתו העמוקה באלוקים, הרים אותו והכניס אותו לכיס השמאלי של חולצתו, מתחת למעיל הפרווה.

כאשר הגיעו הפרטיזנים ליעדם, התמקמו בעמדותיהם, שכבו על הקרקעת נשקיהם דרוכים ומוכנים לפעול. לפתע, מבלי שאיש ידע מהיכן הגיעה, פילחה ירייה את הדממה. הקליע פגע באגודלו של אבי. רק למוחרת התברר שהקליע עבר דרך מעיל הפרווה העבה חדר את הסידורונעצר בכיס החולצה.

נאלצו לכרות את אגודלו של אבי, אך חייו ניצלו.

אני זוכרת את גל הגאווה שהציף אותי כששמעתי את סיפורו.

למחרת ביקשתי מהמורה לדבר בפני הכיתה. בקשתי נענתה. שיתפתי את חבריי לכיתה בסיפורו של אבי. “אבי הוא גיבור,” סיכמתי. “כמה מכם יכולים לומר זאת על אבותיהם?”

הדממה הסמיכה שהשתררה הייתה מחרישת אוזניים. אני מאמינה שזה היה רגע מכונן עבור רבים, רגע שבו הבינו שאבי הוא גם הגיבור שלהם.

Sunday, 12 April 2026

רקדי אותי עד קץ האהבה (Dance Me to the End of Love)


 





בטוחני שרובנו מכירים את השיר של לאונרד כהן הנושא את כותרת המאמר.

לפני כמה שנים נחשפתי לציטוט הבא של כהן, כאשר נשאל על משמעות השיר:

"אני לא חושב שמישהו צריך לדעת מה נתן לי את הדימוי של 'כינור בוער', אבל היו תזמורות קטנות כאלה שהגרמנים הקימו במחנות הריכוז. הן ניגנו בזמן שאנשים נשרפו או הומתו בגז. אם רוצים לקרוא את השיר מנקודת המבט הזו, הוא נעשה משהו שונה לגמרי."

זו נקודת המבט  אשר ממנה בחרתי לקרוא ולבהין את השיר כאשר החלטתי ללמד אותו לתלמידיי לפני יום השואה. ואיזו חוויה זו הייתה עבור כולנו.

כאשר חילקתי להם את מילות השיר, ביקשתי מהם לקרוא אותו בשקט ולשתף את התרשמותם. עבור רובם, הוא לא היה יותר מסיפור אהבה בין גבר לאישה שחיו חיים מלאים, רצופים רגעים של שמחה, משבר, אהבה וכאב. אף אחד מהם לא קישר אותו אפילו במעט לשואה.

כדי להבהיר להם את הבחירה שלי בפרשנות הזו, החלטתי להתמקד בכמה שורות אשר, לפחות עבורי, חיזקו את הרעיון שניסיתי להעביר. הצבעתי על השורה הראשונה:

"תרקדי אותי אל יופייך עם כינור בוער..."

למרות שכל תלמידיי הכירו את ההיסטוריה של השואה, רבים מהם, לצערי, לא היו מודעים לרביעיות או ל"תזמורות הקטנות" שהנאצים הקימו כדי לקבל את פני האסירים החדשים במחנות הריכוז. הן הורכבו בעיקר מכינורות.

מטבע הדברים, כאשר מתבוננים בכך מנקודת מבטי, הכינור הבוער המוזכר בשורה הראשונה הוא רמז לגורלם של רבים מהאסירים שנשרפו בתנורי המחנות.

"תרקדי אותי אל הפחד עד שאיאסף בבטחה פנימה..." היא השורה הבאה שאליה הפניתי את תשומת לבם. כמובן, כולם כבר למדו על התנאים שבהם הובאו הנידונים למוות למחנות. הם ראו סרטים ותמונות; שמעו עדויות על קרונות המשא שאליהם נדחסו בכוח. הם יודעים על תנאי התברואה הירודים, הסירחון, הרעב, המוות והייאוש. מי לא היה חווה "פחד" בתנאים כאלה?

מה שרובם לא ידעו הוא שהנאצים שיקרו ליהודים והבטיחו להם שהרכבות שאליהן הם עומדים לעלות נועדו להעבירם ל"מקום נחמד ובטוח יותר", "בית חדש". רבים האמינו לשקרים הללו והוטעו. איזו סיבה הייתה להם לחשוב אחרת? מכאן, בעיניי, שבריר האמונה המשתקף במילים "עד שאיאסף בבטחה פנימה".

"אוי, תני לי לראות את היופי כאשר העדים כבר אינם..." — כאן רבים מתלמידיי הבינו מדוע בחרתי ללמד את השיר כך. הם, כמו יהודים רבים אחרים, מודעים לכך שמספר עדי השואה, אלה שחוו ויכלו לספר את הזוועות, הולך ופוחת. בקרוב לא יישארו כאלה כלל. אז תהיה זו משימתי, כבת לשני ניצולי שואה, להבטיח שהקריאה "לעולם לא לשכוח" תישאר חיה. לאחריי, יהיה זה תפקידם לשאת את הלפיד הזה ולהבטיח שלא יכבה לעולם. והם מוכנים לכך.

לבסוף הגענו לשורה המתייחסת לילדים, הנכס היקר ביותר שלנו:

"תרקדי אותי אל הילדים המבקשים להיוולד..."

זו שורה שממיסה בתוכי נהר קפוא, פורצת סכר, משחררת שטף של דמעות שמציפות את עיניי ומטשטשות את ראייתי בכל פעם שאני שומעת אותה.

בפעם הראשונה שקראתי את השורה הזו, נזכרתי בספרו של ריונוסוקה אקוטגאווה, "קאפה", יצירת מדע בדיוני המתארת את יפן בתחילת המאה ה-20. אחד הרעיונות המופיעים בספר הוא שלאחר שמציגים בפני העוברים שטרם נולדו את מה שמצפה להם בחיים, הם יכולים לבחור אם להיוולד או לסרב לכך. רובם בוחרים שלא להיוולד.

בניגוד לילדי הקאפה, התינוקות של כהן מבקשים לממש את זכותם — ואת חובתנו — לאפשר להם "להיוולד". הרי זה עולה בקנה אחד עם הציווי בתורה: "ובחרת בחיים!"

כאשר עמדתי לסיים את השיעור, הסתכלתי סביבי. הדממה ששררה, בכיתה, הניחוח המר-מתוק של האוויר שנשמנו, קרני השמש שהאירו את החדר ואת פניהם היפות — ידעתי שמאותו רגע, השיר הזה כבר לא יהיה עבורם עוד שיר שהם שומעים ונהנים ממנו. במילותיו של כהן עצמו, הוא "נעשה משהו שונה לגמרי" — יצירה עמוקה יותר, בעלת משמעות, שמחברת אותם לעבר של עמנו ולתפקידם בעתידו.