Sunday, 28 March 2021

The Art of Asking Questions





 

“The art and science of asking questions is the source of all knowledge.” – Thomas Berger
“A Wise man’s question contains half the answer.” – Solomon Ibn Gabirol

Last night was the first night of Pesach when Jews commemorate and celebrate our ancestors’ "Exodus" from Egypt, and the liberation from slavery. The “Seder,” is the festive meal that opens this especially important Holy Day, recalling, reminding, and educating our younger generation about the significant chain of events which preceded that momentous outcome. It is chronicled in the “Haggadah,” the book we read during that occasion.

I remember my childhood “Seders.” Being a curious child, I wanted to know everything about it. I sought to learn why the Seder plate had certain foods on it or why the table was arranged the way it was. I also wanted to know why we eat "Matzah," "Charoset," and other kinds of food which are consumed only on this night and this Holy Day. I was curious about some of the terms and the logic behind some of the customs. I was eager to learn why this night was different than any other night. In short, I had many questions.

“What a great question,” I remember my father commenting on some of my queries. “And another good one,” he would remark on others as he was caressing me with his soft eyes. “Don’t ever stop asking,” he kept encouraging me, “we learn about our world and our life by asking questions.”

As I grew older and delved deeper into the content of the “Haggadah,” I realized that it was not my wisdom or dexterity that prompted me to ask all those “good questions” which made my father so proud of me. Rather, it was the ingenuity of those who, so prudently, crafted the art of asking questions - the essence, and the fabric of the “Haggadah.” The way they outlined the “Seder” (order in Hebrew), sparked my strong sense of curiosity, and led me to ask those questions.

A bird’s eye view of the “Haggadah” will reveal to us that it is laced with distinctive symbolic acts and food. It is not happenstance. They were deliberately created and aimed at raising curiosity, interest and stimulating inquisitiveness.

The directive to tell and retell the story of the “Exodus” is mentioned in the Torah. Moreover, it is provided in the form of a commandment weaving a hypothetical conversation between parent and child: “If your son asks you in time to come . . . you shall say to your son, ‘We were slaves to Pharaoh in Egypt, and G-d took us out of Egypt with a strong hand.’”  D’varim (Deuturonomy) 6:20-21. The wise rabbis understood that the telling over of the story of the “Exodus” is meant and should be in a question-and-answer format.

These sages, obviously, recognized that at the core of asking questions is the desire to know, learn and understand. Questions are the fuel of growth and the best way to gain deeper acumens. Asking questions is, in itself, a creative activity, perhaps the epitome of human creativity. The skill of asking questions is, according to Jerome Brunner, the ability to go “beyond given information.” It grants us the opportunity to examine issues from a different angle. The greatest inventors and scientists in human history, people such as Isaac Newton, Albert Einstein and many others asked fundamental questions which eventually led to their marvelous breakthroughs.  Philosophers and thinkers devote their whole lives to asking questions about the meaning of life, morality, truth, human behaviour and the divinity of G-d.

Realizing the significance and developmental benefits of asking questions and since the “Seder” is all about provoking questions, the sages have also instituted a few unique rituals to be performed at the Seder table for the mere purpose of arousing curiosity among children, teaching and triggering them to probe for answers. The very fact that we are doing something different, they discerned, will lend itself to an additional question, answer, and further growth.

What a great legacy and what a blessing it is to be part of it.
Happy and meaningful Pesach.


Thursday, 18 March 2021

One Difference of Opinion that I Refuse to Dignify




 

“The test of faith is whether I can make room for difference.” – Chief Rabbi, Lord Jonathan Sacks, “The Dignity of Difference.”



There is not a single person who could attest to me being someone who lacks faith. In fact, I believe that I am one of the most optimistic people I know. I am willing to accept and embrace the other (sometimes too quickly!). I am open to listen to their constructive criticism and comments, acknowledge dignify them and respond graciously.

However, there are some red lines that I refuse to cross.

I realize that not everyone is a warrior who is ready to risk that which they consider important to them, be it their family, their job, or their own safety. I also understand that to ask anyone to sacrifice that which is dear to them at the expense of adhering to integrity and truth, is, perhaps, unfair.

But when they ask me, in return, to dignify their approach and their opinion and accept their stand, they use the occasion to reprove me, label me with their own made-up titles and mock me. And why? Because I refuse to let go of my belief and become their “yes” person.  

Let me be specific. Anyone who has known me, even for a short while, is aware of how staunchly I support Trump and fight obstinately against the injustice and evil that was committed against him. I am, especially, referring to the results of the latest U.S. elections.

I doubt that there are many who will disagree that these elections were rigged. And no, I am not suggesting that there is overwhelming proof that Trump received more votes that Biden. What I am saying, though, is that there is enough proof of irregularities that occurred which, in my view, deems revisiting the subject for the sake of transparency and respect to every single voter. Neither do I demand, nor do I think that everyone who supported and voted for President Trump in the past should continue to exercise loyalty to the person who has been good to many of us, Americans first, and to the rest of the world, as I do. Likewise, I would never expect anyone not to capitulate to political and social pressure and stand by the side of the man, who has been wronged by so many, during his hard times, as they did during his good days.

In that respect, yes, I do dignify their right to hold a different opinion. Freedom of choice and expression are central pillars of the U.S. Democratic Republic. 

My question, rather, my dilemma, though, has nothing to do with my loyalty to one candidate or another. It has everything to do with upholding and dignifying the ethical principles and moral compass upon which this country was founded.

In other words, the rigged election results, the fraudulent manners in which some were obtained and the certification of the electorate, despite the abundant evidence which was not even granted a court hearing, is, in my view, a slap and a spit in the face of the Constitution of “We the People.” This is what, I believe, every decent, law abiding American citizen should also have an issue with.

Instead, I witness nonchalance among some of my fellow Americans who, even upon being presented with evidence of the deceit and the lies employed to produce the fraudulent election results, merely shrug their shoulders, click their tongues, blindly accepted such antics, and move on with their lives as if everything is normal.

They are, of course, entitled to their stance which is light years away from mine. However, to expect me to dignify their difference on this matter is to ask me to embrace lies, fraud, evil and lawlessness. That, I will never do. That, I could never do.

Crossing that red line would go not only against my Jewish upbringing. It would also amount to a violation of the oath of allegiance “to support and defend the American Constitution,” an oath I proudly took when I became a naturalized citizen of this great country, the United States of America.

Saturday, 6 March 2021

?משרד החינוך או המשרד להינדוס תודעה


 





אזהרה, הכתבה הבאה מכילה חומר אשר עלול לפגוע ברגשותיהם של אנשים. עימכם הסליחה.

שלא כדרכי בקודש, החלטתי לערוך את הכתבה הבאה בעיברית.

הפעם, קהל היעד שלי הוא בני עמנו הגרים בציון. כוונתי לאנשים כמוך, כמוני ואחרים. חלקם קשי יום, אחרים עסוקים במלחמת הקיום היומיומית שלהם מבלי דעת כיצד מערכת החינוך במדינתנו מעצבת, או נכון יותר, לדעתי, עלולה, חלילה, לעוות את מוחותיהם של ילדיהם, הלך מחשבתם וסולם ערכיהם.

מעשה שהיה, כך היה.

באחד הימים קבלתי הודעה מחברה בפייסבוק. ההודעה לא הרבתה במילים, אולם התמונה

:אשר צורפה אליה אמרה רבות. הרי היא לפניכם


: לכל אותם אשר אינם מכירים את דמותה של שושקה, הרי מידע נוסף אודותיה


  : https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A7%D7%94

כמורה אשר לימדה בני נוער בגילאי חטיבת ביניים ותיכון, במדינת ישראל, טבעי שאתהה אודות מהות הפעילות הנ"ל בתיכון "גלילי," ומטרתה. בנוסף לכך,כאם וכאזרחית המשתתפת במימון תוכניות חינוכיות, הנני רשאית לדעת מדוע נבחרה דמות זו המכסה טפח ומגלה טפחיים, החושפת את חלקי גופה האינטימיים ביותר של אשה, לפעילות במוסד חינוכי ומדוע דווקא קהל  היעד המורכב מתלמידי תיכון הנמצאים בגיל ההתבגרות עם כל התופעות ההורמונליות המתלוות איליו

לשם כך פניתי למנהלת הית הספר תיכון "גלילי" בכפר סבא, הגברת יעל מטלון. הנ"ל הפנתה אותי למחלקת החינוך בעירייה. מחלקת החינוך הפנתה אותי לדוברת העיריה, הגברת ליעד בראל גיל.

בתאריך  5.12.2020, פניתי לגברת בראל גיל:

שלום רב לך, גברת  בראל גיל,

שמי בת ציון סוסקינד-סאקס. אני מורה בישראל. כמו כן, הנני עיתונאית בסקטור האקדמי ובלוגרית ב

    ובעלת בלוג פרטי. Times of Israel ו-JPost

פנייתי אליך אינה אך ורק בהקשר לעיסוקי הנ"ל. פנייתי נובעת מתוך רצון להבין את הנימוקים העומדים מאחורי צעד שבו נקטה עיריית כפר סבא

 כפי שמצויין בעלון הפרסום המצ"ב, בתאריך 30.11.20, נערכה בבית ספר תיכון "גלילי" פעילות לתלמידי התיכון בו השתתף/ השתתפה שושקה

צר היה לי ללמוד שבחרתם דווקא בדמות זאת להשתתף באירוע המופיע תחת השם : "אמנות ואקטיביזם עם  שושקה

האם זו הדמות היחידה אשר עמדה לבחירתכם כאשר תכננתם אירוע זה?

האם זו, לדעתכם, הדמות הטובה ביותר לחיקוי עבור בני נוער במדינת ישראל

אשמח לדעת מה היו שיקוליכם בעת קבלת החלטה זו.

בברכת חג אורים שמח

בת ציון

:באותו יום הגיבה לי הגברת בראל גיל

,שלום בת ציון

מדובר בתוכנית של משרד החינוך בנושא אומנות מחאה. במקרה זה נבחרה דמות הפועלת נגד גזענות ושנאה.

כעירייה, איננו מתערבים בתכנים חינוכיים וסומכים על מערכת החינוך הנפלאה שלנו שיודעת להנגיש לתלמידים תכנים שונים ופלורליסטים, המרחיבים את הדעת ומעודדים חשיבה, חקר וידע.

אני מאחלת לך חג שמח ובריאות איתנה,

 תגובתה של דוברת העירייה, לא סיפקה אותי. האם חינוך כנגד גזענות ושנאה חייב להיעשות תוך כדי חשיפת חמוקיה ואבריה הפרטיים ביותר של אשה? האם פעילות שכזו מכבדת כל אשה באשר היא? כיצד אמורה מורה בישראל להרגיש כאשר הינה עומדת בפני תלמידים אשר אך זמן קצר לפני השיעור נחשפו לתחפושת המציגה את בת מינה במערומיה?

מאחר שהגברת בראל גיל תארה את מערכת החינוך כ"נפלאה," החלטתי להפנות את שאלתי לאותו אחד העומד בראשה, מר יואב גלנט.

שתי פניותי למשרדו של מר גלנט, האחת במסר ישיר, השניה במדור התלונות של משרד החינוך, לא נענו.

חברה יקרה הציעה להציג בפני את מר  אריאל בראון, חבר מפלגת הליכוד וסגן ראש מועצת כפר תבור בתקווה שהוא יוכל להעביר את פנייתי ישירות לשר גלנט.

למרות שהנני מכירה תודה למאמציו של מר בראון אשר לטענתו הראשונה השר היה בבידוד והשניה "השר עסוק בבחירות," לא הסכמתי לתשובה שקיבלתי.

זו הבעיה, חברים, כל אחד "עסוק" במשהו בעת שילדינו נחשפים לפעילויות חינוכיות אשר אינני יודעת את משמעותן ומטרתן האמיתית. כמו כן, ברצוני לדעת אם ההורים אכן היו מודעים למהותן ואם הן היו לחלוטין מקובלות עליהם, על מורים ואזרחים מן השורה במדינת ישראל.

בהמשך למאמצי ודרישותי לקבל מענה, מסר לי מר בראון את שמו של מר שחר כץ העובד במשרד החינוך בהבטחה שהנ"ל יטפל בשאלתי.

שחר כץ הפנה אותי למר דביר אמסלם אשר העביר אלי את כתובת האי מייל שלו.  בתאריך   7.1.2021 שלחתי למר אמסלם אימייל ובו גוללתי בפניו את השתלשלות העיניינים.

באותו יום חזר אלי האחרון והפנה אותי למיכל "דוברת משרד החינוך" בהבטחה שאוכל לפנות אליה "לקבלת מענה."

כאשר יצרתי קשר עם מיכל, טענה הנ"ל כי אינה מכירה אדם בשם דביר אמסלם העובד במשרד החינוך וכי אינה יודעת במה מדובר. כמובן שמיד יצרתי קשר עם מר אמסלם והנ"ל הדגיש כי מיכל אכן אמורה לדעת לגבי הנושא וכי הוא שלח לה הודעה באי מייל "שתבדוק את האי-מייל שלה," הוסיף האחרון. למיותר לציין שהגברת מיכל לא חזרה אלי.

מאידך, מר אמסלם, וכאן עלי לציין את האיש לשבח, אכן עושה עבודתו נאמנה ועשה ככל שביכולתי לקדם את הטיפול בנושא, הגיב לי באותו יום. וזו לשון תגובתו:




כמובן, שלא היססתי ומיד פניתי "בצורה מסודרת" לדוברות.בתאריך ה-8.1.2021 קבלתי הודעה מבחורה בשם מיטל, העובדת במשרד החינוך. זו לשון ההודעה:

בשיחת טלפון עם מיטל, הבהרתי לה את מטרת החקירה וכי בכוונתי לערוך כתבה ולפרסמה באחד מהבלוגים שלי.

בתאריך ה-5.2.2021 פניתי שוב למיטל במטרה לברר אם יש בידה תשובה.

תגובתה:

:כאשר בקשתי לדעת מתי אוכל לצפות לתגובה, השיבה הנ"ל


חזרתי והדגשתי שאני בשיג ושיח (דרך מר בראון) עם משרד החינוך בנושא זה כבר מחודש דצמבר וכי זכותי לקבל תשובה. וזו הייתה תגובתה של מיטל


     הבהרתי לגברת שאין בכוונתי להמתין עוד זמן רב. כמו כן הוספתי שעל פי השתלשלות הארועים, אני מאוכזבת מאוד מאופן התנהלות משרד החינוך בנושא וכי כתבתי תביע זאת

בתאריך 24.2.2021 בעת ביקור בארה"ב לרגל הולדת נכדי הבכור, שלחתי הודעה נוספת למיטל. לצערי, וללא כוונה זדונית שכחתי את הפרשי השעות בין ארה"ב לישראל ושלחתי את ההודעה בשעות הקטנות של הלילה.
למחרת, פניתי למיטל לוודא שאכן קבלה את ההודעה. זו הייתה תגובתה:


הבהרתי שאני בחו"ל ושאכן שלחתי את ההודעה מאוחר אולם, הייתי מצפה שאכן תהיה תשובה לאחר זמן כה ממושך של טיפול בנושא(מתחילת חודש צדמבר). בקשתה של מיטל "שנמשיך רק באמצאות הדואר האלקטרוני, כמקובל" הפתיעה אותי מאחר שכל ההתקשרויות עימי ממשרד החינוך, כולל זו שלה, היו מלכתחילה באמצעות הוואטסאפ.

הודעתי לכל הגורמים אשר עימהם הייתי במגע שיש בכוונתי לפרסם את הכתבה בציון שמותיהם של כל המעורבים בנושא והשתלשלות הארועים אשר הביאו אותי לנקוט בצעד זה.

לצערי, עד לרגע זה לא קבלתי תשובה ממשרד החינוך וזאת לאחר שהבאתי את הנושא לתשומת ליבם של  אותם אשר אליהם הופניתי, בזה אחר זה, כאשר נאמר לי שהם אחראים והם אלה אשר יוכלו לספק לי מענה

!כמה עצוב