למען דיוק היסטורי, השם הוא "פלשתינה," לא "פלסטין."

 

 

 .כל אחד רשאי וזכאי לבחור את השם אשר בו היה רוצה להיקרא. עלינו לכבד זכות זו

אולם, וזה אולם גדול, אם בחירת השם הינה אך ורק למטרת יצירת הוכחה וביסוס לגיטימיות אזי המאמץ המפרך לקביעת תוקף חוקי לשם זה מוטל על כתפיה של אותה ישות אשר בחרה להיקרא באותו שם אשר בחרה.

עיקרון זה חשוב במיוחד כאשר מדובר בעובדות היסטוריות. למען דורות העתיד, עובדות היסטוריות אינן ניתנות וחלילה שיהיו ניתנות לעיצוב מחדש, כראות עינינו, במטרה לשרת מאבק תעמולתי כזה או אחר. אם וכאשר בחירת השם נעשית למטרה זו, ועדיין משאירה מקום לשאלות, אזי היא הופכת להיות נאראטיב מהסוג המעוות ביותר.

.דיוק, במיוחד כאשר מדובר במאבק המזרח תיכוני, הינו בעל חשיבות רבה, ללא קשר לצד אשר בו תומכים

המלחמה האחרונה בעזה, לדעתי, מחזקת את הצורך בדיוק ומחזירה לאור הזרקורים, שוב, את דרישתם של המתגוררים בעזה להקמת מדינה משלהם. מבלי להתמקד בשאלה האם טענותיהם צודקות או שאינן צודקות, ברצוני להתייחס לשם אשר אותה ישות פוליטית בחרה לקרוא לעצמה לעצמה אם וכאשר תוקם.

אותם הקוראים לעצמם "פלשתינאים" אשר, כפי שציינתי, זו זכותם המלאה לבחור בכל שם שיחשקו, עשו זאת, חד משמעית, במטרה להשפיע על דעת הקהל העולמית. מטרתם היחידה בבחירת השם, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה ל"חנך" את העולם שהם היו כאן ראשונים, כאשר האזור עדיין נקרא "פלשתינה" (פ' דגושה), לפני שנתקבלה החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית ב-1947. זה היה אחד האמצעים של מכונת הפרופגנדה הערבית המשומנת להתחיל בתהליך הדה-ליגטימציה של המדינה היהודית, ישראל.

לאלה מכם אשר אינם מכירים את ההיסטוריה של האזור, הרשו לי לתת לכם מבט ממעוף הציפור, על השתלשלותה, כפי שהיא מתועדת בהיסטוריה ואשר חלקה אף מעוגן במשפט הבינלאומי.

בשנת 135 לספירה, החליט הקיסר אדריאנוס, מתוך שנאה עמוקה לעם היהודי אשר הוגלה מארצו, לשנות את שמה של ארץ ישראל, באופו שרירותי, ל"פלשתינה." המטרה הייתה לנתק כל קשר בין היהודים לארץ אבותיהם.

השם "פלשתינה" נבחר על ידי הרומאים במטרה ברורה לזרות מלח על פצעיה של האומה היהודית המובסת, השבורה והמוגלית. הרומאים קראו לאזור על שמם של הפלישתים, אחד מאוייביו המרים ביותר של עם ישראל, במשך תקופה ארוכה. הפלישתים היו יורדי ים, עובדי אלילים, אשר, כפי שמסביר שמם, פלשו (שורש המילה "פלישתים" הינו פ,ל,ש) לאזור המזרח התיכון במאה ה-12 לפנה"ס.

בשנת 1920, ועל בסיס הצהרת בלפור משנת 1917, החליט חבר הלאומים (אשר החלטותיו הועברו לאו"ם, הגוף אשר ירש אותו) להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. באותה עת, קבלה בריטניה את המנדט על פלשתינה ובידה הופקדה המשימה להכין את האזור ליעד זה. עם תחילת המנדט, נתווסף השם "ארץ ישראל" באופן רישמי והפך למילה נרדפת ל-"פלשתינה" כפי שמצביעים ראשי התיבות המופיעים בסוגריים על המטבע והבול בתמונה הבאה.

 

מאחר שהאות פ' דגושה אינה קיימת בשפה הערבית, שפתם של אותם אשר בחרו להיקרא על שם האזור,"פלשתינה," נאלצו  האחרונים לבטא את שמם  כ- "פלסטין" (פ' רפה) ולקרוא לעצמם "פלסטינים" (פ' רפה). עיוות רציני של השם המקורי, מסכימים? במיוחד כאשר הם כה נואשים לבנות תדמית של היורשים והבעלים החוקיים של השטח הנקרא, "פלשתינה."

הנושא אינו אלה מותיר  שתי שאלות לאותם אשר, כמוני, מנסים להבין הן את מהות השם והן את אופן ביטויו.

ראשית, אם מישהו חושק בדרישת לגיטימיות והכשרת בעלות על שטח אדמה, מדוע אם כן, מכל השמות בחרו לקרוא לעצמם, דווקא, על שם פולשים, הפלישתים, המתועדים ככאלה בדפי דברי הימים? מוזר, האין זאת?

שנית, אם השם אשר בו מישהו בוחר לאמץ, הינו שם אשר אינו ניתן לביטוי בלשונו ואומץ למען מטרה אחת בלבד, יצירת חוקיות להכרזת בעלות על שטח אדמה או ישות זו או אחרת, מדוע לבחור בשם אשר אינו בר ביטוי בשפתו. בעיני, צעד שכזה נוגד את המטרה, הלא כן?

שוב, אין לי בעיה עם זכותו של כל אחד להיקרא בשם על פי בחירתו. חייבים לכבד זכות זו. אולם, באותה מידה, לא ניתן לגזול מאף אחד את הזכות לתהות, לשאול שאלות נאותות,  שאלות המתבקשות ומתחננות להישאל, גם אם אינן נוחות. זכות זו, אף אותה מוטלת עלינו החובה לכבד.