אנא מכם, אל תצפו ממני....

                                                                                   

עיני קהות מראות בעוד גלי הדמעות מציפים אותן. ליבי מדמם ונפשי בוכה. הצעקות מחרישות האוזניים של מהותי היהודית מסרבות לשכוך.

אני צופה בנפילת קורבנות הרשע . הם לבנים, כהים, צהובים. הם נוצרים מוסלמים והינדואים. הם עליזים הם רגילים. הם דתיים והם אתאיסטים. הם צעירים והם זקנים. הרשע אינו מבחין בצבע, אמונה או גיל. הוא הורס כל אשר וכל מי שעומד בדרכו להצלתו ולהתגשמות הנבואות המזעזעות שלו.

אולם, בארבעת חדרי ליבי היהודי, יש מקום לאבלם, לאובדנם ולכאבם של בני עמי היהודים. מדוע? משום שכפי שחזרתי והדגשתי בעבר, אם לא אני, מעטים מאוד ,אם בכלל, יעשו זאת.

אינני עומדת לבקש ממך או להתחנן בפניך, עולם יקר, להצטרף לאבלי. מעולם לא עשית זאת ולעולם לא תעשה זאת. אם אי פעם פעלת בנושא זה הרי שהיה זה אך ורק לסייע ולהמשיך לסייע בסלילת הדרך ובהסרת המכשולים העלולים לחסום את השביל בפני אלו אשר שואפים להפוף את עמי למוצר ניכחד בהיסטורית האנושות.

אנא, אל תצפה ממני להצטרף אליך בעודך סופר את מתיך, לאורך אותו שביל אשר עליו עמלת קשות לתכנן עבורנו. אינני יכולה, פשוט אינני יכולה. אני עדיין מתאבלת על מיליוני בני עמי אשר מתו  על אש המזבחות אשר אתם ואבותיכם הקמתם ביזע במאמציכם לטהר את העולם  מקללה ושמה "יהודים."

עולם נכבד, הדמעות אשר אנוכי מזילה עוזרות לכבות אש זו. למרבה הצער, אינך חדל מלהבטיח כי האש תמשיך לבעור בעוצמה גדולה יותר מאשר הדמעות אשר עיני המתייבשות מסוגלות לייצר.

אז אנא ממך, אל תפצה שאצטרף לכאב. הצלקות של כאבי דוחות, תודות למאמציכם, את תהליך ההחלמה מצערינו הרב. אין לי פנאי ואין ביכולתי  להשתתף בכאבך. הקהת את רגישותי לסיבלך. הטעם המר של התרופה אשר האכלת את עמי הרעילה אותנו. היא אכזבה אותך. הפכנו להיות אדישים לה. למרבה הצער היא הפכה אותנו לאשר הינכם-חסרי רגשות.

מעשיך והתנהגותך הנאלחים, הכריחו אותנו להמציא תרופה משל עצמנו. אפילו שם יש לה, "עמנו היהודי הינו בראש מעינינו!" אנו דואגים למענו בראש ובראשונה. אם אויבינו המשותף, אותה מפלצת אשר ילדתם, האכלתם וטיפחתם מותירה את קורבנותיה היהודים לצד אלו שלכם, אנו נתאבל עליהם קודם. אנו נזכור ונזכיר אותם לפני שנעשה זאת לקורבנותיכם.

אנא, אל תצפו מאיתנו לנהוג אחרת