חרות ואחריות

 

" החרות היא רק חלק מהסיפור ומחצית האמת.... משום כך אני ממליץ כי לפסל החרות החוף המזרחי יוסיפו את פסל האחריות גם בחוף המערבי " – ויקטור פרנקל, "אדם מחפש משמעות"

 

בעולמי, אין נעימה ערבה יותר לאוזן מצחוקו המתגלגל של ילד. ארחיק לכת ואאמר שבאוזני, צחוקו של ילד יהודי בארץ ישראל הינה מתנה, הינה נס אשר עליהם אני מברכת בכל עת שאני עדה להם.

"חג האופניים," כפי מכונה יום הכיפורים בפי ילדים רבים, הינו ללא ספק אחד מאותם ימים אשר בהם ניתן לחוות שוב ושוב הרגשה זו. השנה, לצערי, עקב המציאות המוזרה אשר אליה נקלענו, אלה מאיתנו החיים בציון, נדם במידת מה גם צחוקם של ילדינו. מכורח המציאות, נאלצתי להשאר בביתי, להתפלל לבדי ובפעם הראשונה מזה זמן רב, להאזין לצלילי השקט האופפים אותי בקדושתם ולתת דרור להרהורי ליבי.

מספר ימים לפני "חג האופניים," עוד לפני שנכנס הסגר "הנוקשה יותר" לתוקפו, כבר שמעתי את נציגי תעשיית האופניים בוכים על מר גורלם. משפטים כגון, "זו הפעם הראשונה שבתקופה זו, אין לנו עבודה," התלונן אחד. "בשנים קודמות, לא יכולנו לנשום מרוב עומס," אמר אחר בקול חנוק.

בוודאי שצר לי לשמוע הצהרות כגון אלה. כל פגיעה, תהא זו פגיעה בנפש, בגוף או בפרנסה, הינה קשה. "חג האופניים" בהחלט הרגיש את הפגיעה עקב ההגבלות אשר הוטלו עלינו.

תהיתי ביני לבין עצמי אם תזמון מגיפת הנגיף הסיני, הסגר שהוטל עלינו בעקבותיה ועצם יישומו ביום הקדוש ביותר במסורתנו, המוגדר בתורתנו כ "שבת שבתון,"  הינו מקרי. מהם הלקחים, השיעורים אשר הוזמנו, אנו, יחיד כרבים, להפיק וללמוד מהצעדים שננקטו במטרה לעצור את המגיפה, שאלתי את עצמי.

 ומה הוא הזמן הטוב ביותר לעסוק בשאלות אקזיסטנציאליות ואחרות, אם לא ביום הכיפורים, היום אשר בו אנו אמורים "לענות את" נפשותינו תוך בדיקה עצמית כיחיד וכעם?

במדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, אנו מחוייבים לשני ערכים חשובים ,מחוייבותנו כעם למסורתנו בת אלפי השנים , מחד, החרות, והמחוייבות לשלטון הדמוקרטיה, מאידך . שני ערכים אלו מעוגנים במסמך החשוב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל המודרנית, הלא היא הכרזת העצמאות.

אין אדם, בתבל כולה, אשר יקום ויאמר שישראל אינה דמוקרטית. הדמוקרטיה בישראל הינה מן היציבות בעולם. ואם יקום אדם שיכחיש זאת, אזי הוא משקר במצח נחושה!

דמוקרטיות יציבות יש רבות בעולם. מדינה יהודית, בעלת צביון דמוקרטי שריר וקיים, יש רק אחת.

אותי מטרידה, לא פחות ואולי אפילו יותר, השאלה האם אין אנו, אט אט, מאבדים מאחריותנו לערכינו היהודיים, אותם ערכים המייחדים אותנו כעם, כלאום

"חג האופניים" הינו, ללא ספק, ביטוי לרוח החרות הדמוקטית הנושבת בארץ. העובדה המצערת היא שכבר מזה שנים הפך הוא להיות שמו הנרדף של יום הכיפורים, שם השגור בפי בני נוער רבים, ומשמש, לדעתי, דוגמא להתפוררותה של אחריותנו היהודית.

האם אותם הורים המאפשרים לילדיהם לחגוג את "חג האופניים" עצרו והבהירו לילדיהם את משמעותו האמיתית של יום "נורא ועצום" זה לכולנו הן כיחידים והן כעם אשר כל בניו ערבים זה לזה?

במילים אחרות, הם הקימו עבורם את פסל החרות והמהות הדמוקרטית של ישותנו הפוליטית. צעד נפלא וחשוב עד מאוד. השאלה המטרידה היא, מה קרה לפסל האחריות?

דמוקרטיה וערכים יהודים מעולם לא עמדו בניגוד זה לזה.

צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי ניתן לה דווקא על ידי מדינאים ומנהיגי עולם אשר אינם יהודים.

לורד בלפור, שר החוץ הבריטי, הראשון שהגדיר את אופיה, לא היה יהודי. בהצהרתו מנובמבר 1917, קבע:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת"

ציביונה היהודי של מדינתנו, כפי שמראה הציטוט לעיל צויין בראש ובראשונה בהצהרת בלפור ורק לאחר מכן הוזכר הצורך בעיצוב ושימור אופייה הדמוקרטי. "פסל האחריות," אשר עליו מדבר פרנקל, כך עולה מדברי ההצהרה, הוקם לפני "פסל החרות."

ועידת סאן רמו משנת 1920, אשר נציגיה אף הם לא היו יהודים, גיבשה החלטה  על מסירת המנדט לאימפריה הבריטית ובה נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום ה-2 בנובמבר, 1917 ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת יישוב מחדש "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל". כלומר אימוץ דבריו של בלפור ובאופן עקיף את חשיבות עיצובו של "ערך האחריות" לצידו של "פסל החרות."

תוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות מתאריך 29 בנובמבר 1947, אף היא מתייחסת ל"מדינה יהודית" לצד מדינה ערבית.

 לכולם היה ברור מהי מהותה של המדינה אשר בה מדובר. לכולם, כך מסתבר, למעט חלק מבני עמנו בארץ ומחוצה לה.

אז מישהו יכול לומר לי, בבקשה, היכן טעינו?