למען דיוק היסטורי, השם הוא "פלשתינה," לא "פלסטין."

 

 

 .כל אחד רשאי וזכאי לבחור את השם אשר בו היה רוצה להיקרא. עלינו לכבד זכות זו

אולם, וזה אולם גדול, אם בחירת השם הינה אך ורק למטרת יצירת הוכחה וביסוס לגיטימיות אזי המאמץ המפרך לקביעת תוקף חוקי לשם זה מוטל על כתפיה של אותה ישות אשר בחרה להיקרא באותו שם אשר בחרה.

עיקרון זה חשוב במיוחד כאשר מדובר בעובדות היסטוריות. למען דורות העתיד, עובדות היסטוריות אינן ניתנות וחלילה שיהיו ניתנות לעיצוב מחדש, כראות עינינו, במטרה לשרת מאבק תעמולתי כזה או אחר. אם וכאשר בחירת השם נעשית למטרה זו, ועדיין משאירה מקום לשאלות, אזי היא הופכת להיות נאראטיב מהסוג המעוות ביותר.

.דיוק, במיוחד כאשר מדובר במאבק המזרח תיכוני, הינו בעל חשיבות רבה, ללא קשר לצד אשר בו תומכים

המלחמה האחרונה בעזה, לדעתי, מחזקת את הצורך בדיוק ומחזירה לאור הזרקורים, שוב, את דרישתם של המתגוררים בעזה להקמת מדינה משלהם. מבלי להתמקד בשאלה האם טענותיהם צודקות או שאינן צודקות, ברצוני להתייחס לשם אשר אותה ישות פוליטית בחרה לקרוא לעצמה לעצמה אם וכאשר תוקם.

אותם הקוראים לעצמם "פלשתינאים" אשר, כפי שציינתי, זו זכותם המלאה לבחור בכל שם שיחשקו, עשו זאת, חד משמעית, במטרה להשפיע על דעת הקהל העולמית. מטרתם היחידה בבחירת השם, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה ל"חנך" את העולם שהם היו כאן ראשונים, כאשר האזור עדיין נקרא "פלשתינה" (פ' דגושה), לפני שנתקבלה החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית ב-1947. זה היה אחד האמצעים של מכונת הפרופגנדה הערבית המשומנת להתחיל בתהליך הדה-ליגטימציה של המדינה היהודית, ישראל.

לאלה מכם אשר אינם מכירים את ההיסטוריה של האזור, הרשו לי לתת לכם מבט ממעוף הציפור, על השתלשלותה, כפי שהיא מתועדת בהיסטוריה ואשר חלקה אף מעוגן במשפט הבינלאומי.

בשנת 135 לספירה, החליט הקיסר אדריאנוס, מתוך שנאה עמוקה לעם היהודי אשר הוגלה מארצו, לשנות את שמה של ארץ ישראל, באופו שרירותי, ל"פלשתינה." המטרה הייתה לנתק כל קשר בין היהודים לארץ אבותיהם.

השם "פלשתינה" נבחר על ידי הרומאים במטרה ברורה לזרות מלח על פצעיה של האומה היהודית המובסת, השבורה והמוגלית. הרומאים קראו לאזור על שמם של הפלישתים, אחד מאוייביו המרים ביותר של עם ישראל, במשך תקופה ארוכה. הפלישתים היו יורדי ים, עובדי אלילים, אשר, כפי שמסביר שמם, פלשו (שורש המילה "פלישתים" הינו פ,ל,ש) לאזור המזרח התיכון במאה ה-12 לפנה"ס.

בשנת 1920, ועל בסיס הצהרת בלפור משנת 1917, החליט חבר הלאומים (אשר החלטותיו הועברו לאו"ם, הגוף אשר ירש אותו) להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. באותה עת, קבלה בריטניה את המנדט על פלשתינה ובידה הופקדה המשימה להכין את האזור ליעד זה. עם תחילת המנדט, נתווסף השם "ארץ ישראל" באופן רישמי והפך למילה נרדפת ל-"פלשתינה" כפי שמצביעים ראשי התיבות המופיעים בסוגריים על המטבע והבול בתמונה הבאה.

 

מאחר שהאות פ' דגושה אינה קיימת בשפה הערבית, שפתם של אותם אשר בחרו להיקרא על שם האזור,"פלשתינה," נאלצו  האחרונים לבטא את שמם  כ- "פלסטין" (פ' רפה) ולקרוא לעצמם "פלסטינים" (פ' רפה). עיוות רציני של השם המקורי, מסכימים? במיוחד כאשר הם כה נואשים לבנות תדמית של היורשים והבעלים החוקיים של השטח הנקרא, "פלשתינה."

הנושא אינו אלה מותיר  שתי שאלות לאותם אשר, כמוני, מנסים להבין הן את מהות השם והן את אופן ביטויו.

ראשית, אם מישהו חושק בדרישת לגיטימיות והכשרת בעלות על שטח אדמה, מדוע אם כן, מכל השמות בחרו לקרוא לעצמם, דווקא, על שם פולשים, הפלישתים, המתועדים ככאלה בדפי דברי הימים? מוזר, האין זאת?

שנית, אם השם אשר בו מישהו בוחר לאמץ, הינו שם אשר אינו ניתן לביטוי בלשונו ואומץ למען מטרה אחת בלבד, יצירת חוקיות להכרזת בעלות על שטח אדמה או ישות זו או אחרת, מדוע לבחור בשם אשר אינו בר ביטוי בשפתו. בעיני, צעד שכזה נוגד את המטרה, הלא כן?

שוב, אין לי בעיה עם זכותו של כל אחד להיקרא בשם על פי בחירתו. חייבים לכבד זכות זו. אולם, באותה מידה, לא ניתן לגזול מאף אחד את הזכות לתהות, לשאול שאלות נאותות,  שאלות המתבקשות ומתחננות להישאל, גם אם אינן נוחות. זכות זו, אף אותה מוטלת עלינו החובה לכבד.

חרות ואחריות

 

" החרות היא רק חלק מהסיפור ומחצית האמת.... משום כך אני ממליץ כי לפסל החרות החוף המזרחי יוסיפו את פסל האחריות גם בחוף המערבי " – ויקטור פרנקל, "אדם מחפש משמעות"

 

בעולמי, אין נעימה ערבה יותר לאוזן מצחוקו המתגלגל של ילד. ארחיק לכת ואאמר שבאוזני, צחוקו של ילד יהודי בארץ ישראל הינה מתנה, הינה נס אשר עליהם אני מברכת בכל עת שאני עדה להם.

"חג האופניים," כפי מכונה יום הכיפורים בפי ילדים רבים, הינו ללא ספק אחד מאותם ימים אשר בהם ניתן לחוות שוב ושוב הרגשה זו. השנה, לצערי, עקב המציאות המוזרה אשר אליה נקלענו, אלה מאיתנו החיים בציון, נדם במידת מה גם צחוקם של ילדינו. מכורח המציאות, נאלצתי להשאר בביתי, להתפלל לבדי ובפעם הראשונה מזה זמן רב, להאזין לצלילי השקט האופפים אותי בקדושתם ולתת דרור להרהורי ליבי.

מספר ימים לפני "חג האופניים," עוד לפני שנכנס הסגר "הנוקשה יותר" לתוקפו, כבר שמעתי את נציגי תעשיית האופניים בוכים על מר גורלם. משפטים כגון, "זו הפעם הראשונה שבתקופה זו, אין לנו עבודה," התלונן אחד. "בשנים קודמות, לא יכולנו לנשום מרוב עומס," אמר אחר בקול חנוק.

בוודאי שצר לי לשמוע הצהרות כגון אלה. כל פגיעה, תהא זו פגיעה בנפש, בגוף או בפרנסה, הינה קשה. "חג האופניים" בהחלט הרגיש את הפגיעה עקב ההגבלות אשר הוטלו עלינו.

תהיתי ביני לבין עצמי אם תזמון מגיפת הנגיף הסיני, הסגר שהוטל עלינו בעקבותיה ועצם יישומו ביום הקדוש ביותר במסורתנו, המוגדר בתורתנו כ "שבת שבתון,"  הינו מקרי. מהם הלקחים, השיעורים אשר הוזמנו, אנו, יחיד כרבים, להפיק וללמוד מהצעדים שננקטו במטרה לעצור את המגיפה, שאלתי את עצמי.

 ומה הוא הזמן הטוב ביותר לעסוק בשאלות אקזיסטנציאליות ואחרות, אם לא ביום הכיפורים, היום אשר בו אנו אמורים "לענות את" נפשותינו תוך בדיקה עצמית כיחיד וכעם?

במדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, אנו מחוייבים לשני ערכים חשובים ,מחוייבותנו כעם למסורתנו בת אלפי השנים , מחד, החרות, והמחוייבות לשלטון הדמוקרטיה, מאידך . שני ערכים אלו מעוגנים במסמך החשוב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל המודרנית, הלא היא הכרזת העצמאות.

אין אדם, בתבל כולה, אשר יקום ויאמר שישראל אינה דמוקרטית. הדמוקרטיה בישראל הינה מן היציבות בעולם. ואם יקום אדם שיכחיש זאת, אזי הוא משקר במצח נחושה!

דמוקרטיות יציבות יש רבות בעולם. מדינה יהודית, בעלת צביון דמוקרטי שריר וקיים, יש רק אחת.

אותי מטרידה, לא פחות ואולי אפילו יותר, השאלה האם אין אנו, אט אט, מאבדים מאחריותנו לערכינו היהודיים, אותם ערכים המייחדים אותנו כעם, כלאום

"חג האופניים" הינו, ללא ספק, ביטוי לרוח החרות הדמוקטית הנושבת בארץ. העובדה המצערת היא שכבר מזה שנים הפך הוא להיות שמו הנרדף של יום הכיפורים, שם השגור בפי בני נוער רבים, ומשמש, לדעתי, דוגמא להתפוררותה של אחריותנו היהודית.

האם אותם הורים המאפשרים לילדיהם לחגוג את "חג האופניים" עצרו והבהירו לילדיהם את משמעותו האמיתית של יום "נורא ועצום" זה לכולנו הן כיחידים והן כעם אשר כל בניו ערבים זה לזה?

במילים אחרות, הם הקימו עבורם את פסל החרות והמהות הדמוקרטית של ישותנו הפוליטית. צעד נפלא וחשוב עד מאוד. השאלה המטרידה היא, מה קרה לפסל האחריות?

דמוקרטיה וערכים יהודים מעולם לא עמדו בניגוד זה לזה.

צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי ניתן לה דווקא על ידי מדינאים ומנהיגי עולם אשר אינם יהודים.

לורד בלפור, שר החוץ הבריטי, הראשון שהגדיר את אופיה, לא היה יהודי. בהצהרתו מנובמבר 1917, קבע:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת"

ציביונה היהודי של מדינתנו, כפי שמראה הציטוט לעיל צויין בראש ובראשונה בהצהרת בלפור ורק לאחר מכן הוזכר הצורך בעיצוב ושימור אופייה הדמוקרטי. "פסל האחריות," אשר עליו מדבר פרנקל, כך עולה מדברי ההצהרה, הוקם לפני "פסל החרות."

ועידת סאן רמו משנת 1920, אשר נציגיה אף הם לא היו יהודים, גיבשה החלטה  על מסירת המנדט לאימפריה הבריטית ובה נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום ה-2 בנובמבר, 1917 ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת יישוב מחדש "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל". כלומר אימוץ דבריו של בלפור ובאופן עקיף את חשיבות עיצובו של "ערך האחריות" לצידו של "פסל החרות."

תוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות מתאריך 29 בנובמבר 1947, אף היא מתייחסת ל"מדינה יהודית" לצד מדינה ערבית.

 לכולם היה ברור מהי מהותה של המדינה אשר בה מדובר. לכולם, כך מסתבר, למעט חלק מבני עמנו בארץ ומחוצה לה.

אז מישהו יכול לומר לי, בבקשה, היכן טעינו?