בהיסטוריה האנושית, היתה שואה אחת בלבד

 

מאמר זה הינו תרגום למאמרי אשר פירסמתי בבלוג שלי באנגלית ב- Times of Israel לפני למעלה מעשור 

עם ישראל בארץ מתכונן לציין את יום השואה, ואני מוצאת את עצמי מהרהרת שוב ושוב בתופעה מצערת מאוד שאנו עדים לה בשנים האחרונות: הזלזול ההולך וגובר בפרק הנורא ביותר בתולדות האנושות – הפרק שבוצע נגד העם היהודי.

תחושותיי קיבלו חיזוק מאדם שהוא מומחה לנושא, אמיר בן־דרור. אמיר הדריך לאחרונה סיור וסדנה בירושלים, שבהם השתתפתי יחד עם מורים נוספים. שוחחתי עמו אמש, ומאמר זה הוא פרי אותה שיחה.

אמיר ואני מבקשים להבהיר נקודה אחת כבר בפתח הדברים, כדי שלא ייווצר רושם מוטעה או ייפגעו מי מהקוראים. איננו גאים בכך שהעם היהודי היה יעד לפשעים המחרידים שביצעו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. אולם אנו סבורים כי התופעה ההולכת ומתרחבת, שבה קבוצות שונות – דתיות, אתניות ואחרות – מאמצות את המונח "שואה" או "Holocaust" כדי לתאר את הפשעים שבוצעו נגדן, אינה מוצדקת ואף יש בה משום חוסר כבוד כלפי העובדות ההיסטוריות.

כמובן, אמיר ואני מודעים לכך שמיליוני בני אדם אחרים סבלו ומתו שלא בצדק מידיהם של רודנים ומרצחים, והותירו אחריהם צלקות עמוקות בקרב עמיהם. פשעים אלה עשויים בהחלט להיחשב לרצח עם (Genocide), אך אין לכנותם "שואה" או "Holocaust".

לדבריה של לוסי ס' דוידוביץ', בספרה המלחמה נגד היהודים (The War Against the Jews), "המונח 'Holocaust' הוא המונח שהיהודים עצמם בחרו לתאר באמצעותו את גורלם בתקופת מלחמת העולם השנייה... האטימולוגיה שלו מעניקה לו משמעות יהודית ייחודית. מקור המילה הוא במילה היוונית holokauston, שהיא תרגום השבעים למילה העברית 'עולה' – כלומר, דבר המועלה כליל על המזבח; קרבן הנשרף באש לה', או קרבן עולה."

מדוע, אם כן, נבחר דווקא המונח "Holocaust" לתיאור מה שנעשה ליהודים?

לדברי אמיר, דווקא בשל אופייה הייחודי של השואה. היא לא הייתה "עוד" רצח עם בשרשרת מעשי הזוועה של ההיסטוריה – בעבר, בהווה או בעתיד.

לדבריו, רציחות עם אחרות – כמו רצח העם הארמני (1915–1918), רצח העם ברואנדה בין בני הטוטסי וההוטו בשנת 1994, או הניסיון לבצע רצח עם בבוסניה (1992–1995), אם להזכיר רק אחדות מהן – התרחשו כולן על רקע סכסוך כלשהו: פוליטי, דתי או אחר.

לא כך היה בשואה.

לטענת אמיר, השמדת היהודים בוצעה אך ורק משום שנולדו יהודים. בגרמניה, שבה החלה השואה, ובאירופה כולה, שבה התפשטה, היהודים לא היו מצויים בעימות עם איש. הם לא איימו על איש. משום כך נוצר הצורך במונח חדש, שיתאר רצח המוני שיטתי שמקורו בשנאה טהורה ומוחלטת.

באופן אישי, אינני שלמה עם הבחירה במונח "Holocaust", ומשתי סיבות.

ראשית, אינני רואה בקורבנות היהודים של מכונת ההשמדה הנאצית "קרבן" או "עולה". קרבן – למען מה? עולה – לשם מה? עד היום אני מחפש תשובה לשאלות הללו.

שנית, כפי ששאלתי בעבר, אני תוהה מדוע אנו, היהודים, נזקקים למונח הלניסטי-פגאני כדי לתאר אירוע שהוא ייחודי לנו בלבד.

מבחינתי, יש מילה אחת בלבד הראויה לתאר את אותו פרק מחריד בתולדות עמי – שואה.

המילה הזאת מכילה את הכאב, את הסבל, את הסיפורים ואת מהותו הייחודית של האירוע.

לבסוף, אמיר ואני סבורים שאי אפשר לעסוק בשואה מבלי להזכיר את מי שהצילו יהודים באותם ימים אפלים – חסידי אומות העולם, שלהם מוקדש אגף שלם ביד ושם.

אנו חוששים שגם המונח "חסיד אומות העולם", בדומה למונח "Holocaust", הולך ונשחק בשל שימוש יתר.

כפי שאמיר מדגיש, כדי לזכות בתואר "חסיד אומות העולם" יש לעמוד בשלושה תנאים:

ראשית, להציל יהודים.

שנית, לסכן את חייו או את חיי בני משפחתו כדי להציל יהודים.

ולבסוף, לפעול בניגוד לאינטרסים האישיים שלו עצמו.

אנו אסירי תודה לכל אותם אנשים אמיצים, ונמשיך לקוות שלעולם לא יידרש עוד איש לעמוד במבחן כזה.

מִתַּיָּרִים לִמְרַגְּלִים

 

                                                  The Grapes of Canaan by James Tissot.

"יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה בַּתְּחִלָּה לְאוֹרֵחַ וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה בַּעַל הַבַּיִת" (בראשית רבה ט:ט)

 פרשת 'שלח לך', מתחילה בציוויו של א-לוהים למשה: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר יג, ב).

האנשים יוצאים למסעם, אשר נמשך ארבעים יום.

כשהם חוזרים, הם מראים למשה, לאהרון ולעדה את פרי הארץ, שאותה הם מתארים כארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר יג, כז). "אולם", הם ממשיכים בדיווחם, "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח-כט). החוויה מובילה לאובדן אמונתם בא-לוהים ולחוסר אמון במנהיגיהם. אך הגרוע מכל הוא חטאם הגדול – הם הוציאו את דיבת הארץ שא-לוהים הבטיח לאבותיהם, ודיברו עליה רעה.

העונש על עבירה זו יהיה ארבעים שנות נדודים במדבר. חטא זה הפך לידוע כ"חטא המרגלים". האנשים שלקחו חלק בפרשה זו מכונים בשם "מרגלים" לפחות מתקופת המשנה (סנהדרין י, ג).

למרבה הפלא, התורה בפרשה אינה מתייחסת אליהם מעולם כאל "מרגלים", וגם משימתם אינה מתוארת כ"ריגול". במקום זאת, התורה משתמשת בפועל "לתור", שמשמעותו לסייר או לחקור, ואשר משמש פעמים רבות בהקשר ניטרלי או חיובי היותר. מנגד, הפועל "לרגל" בא לרוב עם קונוטציות שליליות, ומגלם בתוכו סודיות, הטעיה או בגידה.

השאלה המתבקשת היא, אפוא, מדוע שנים עשר האנשים הללו מכונים בדרך כלל "מרגלים", ופרשתם מכונה במסורת היהודית "פרשת המרגלים"?

רבי אברהם איבן עזרא (1092-1167) מציע כי הם "הוציאו דיבה", כלומר, סיפרו דבר שמעולם לא קרה. ה"דיבה", לדבריו, לא הייתה רק רעה, אלא שקרית. רבי עובדיה ספורנו (1470-1580) מסכים עם איבן עזרא ומדגיש כי הסיירים ניסחו את דיווחיהם באופן שהרפה את ידי העדה. הם הוסיפו פרשנויות סובייקטיביות ומעוררות פחד, שנעדרו מהן כל ביטחון רוחני, דבר שחשף את חוסר אמונתם בא-לוהים.

דיווחים מטעים אלה הכתימו את המוניטין שלהם והפכו אותם מסיירים למרגלים. מעשיהם, שהם אכן מעשי חטא, מצדיקים עונש חמור. עם ישראל נידון לנדוד במדבר למשך ארבעים שנה.

בשלב זה, חשוב לציין קיומה של גרסה נוספת לאותו אירוע, המסופרת בספר דברים א, כב-כג. שם אומר משה לעם ישראל: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט".

חכמי ישראל ניסו ליישב את הסתירות, לכאורה, בין שתי הגרסאות. רש"י (1040-1105) הוא אחד מהם. הצעתו ליישור הכתובים היא שבעוד שבספר במדבר, א-לוהים יוזם את הרעיון לשלוח אנשים לכנען, בספר דברים היוזמה מגיעה מעם ישראל, וא-לוהים מעניק רק את רשותו לבקשתם. במילים אחרות, כפי שהרב ג'ונתן זקס מפרש את דברי רש"י: "א-לוהים אינו עוצר אנשים מדרך פעולה שעליה הם נחושים, גם אם הוא יודע שהיא עלולה להסתיים בטרגדיה. כזה הוא טיבה של החירות שהעניק לנו א-לוהים. היא כוללת את החירות לעשות טעויות".

הרב זקס מרחיב על מהותו של מתן "הרשות הא-לוהית". במאמרו המבריק, "חירות ומעשה", קובע זקס כי א-לוהים "רוצה שבני אדם יבנו חברה של חירות". זקס מסביר בהמשך כי "דרושים יותר מכמה ימים או שבועות כדי להפוך אוכלוסיית עבדים לאומה המסוגלת להתמודד עם תחומי האחריות של החירות". זקס מבסס את טענתו על שיטת הרמב"ם (1138-1204), שטוען כי לא רלוונטי מי שלח את האנשים או מה היה גזר הדין של פרשה זו. מה שחשוב, קובע הרמב"ם, הוא ש"דור אחר קם במהלך הנדודים, שלא היה רגיל להשפלה ולעבדות" (מורה נבוכים ג, לב). כדי ללמד את עם ישראל את משמעות החירות, "א-לוהים נאלץ לשלול מהם את אותה חירות עצמה שהוא רצה שייצרו", בלשונו של זקס.

הרמב"ן (1194-1270) טוען בדומה לכך שא-לוהים התיר ואפשר את סיור הארץ. אולם, הרמב"ן סבור שא-לוהים מעולם לא התכוון לכך שאותם אנשים שתרו או סיירו בכנען יחזרו עם דיווח שלילי, הגובל ברשע.

נראה, אם כן, כי החטא נבע מאותם "סיירים" שהפכו ל"מרגלים", ולא מעצם שליחתם למשימה. זוהי התוצאה של הטבע האנושי, כפי שעולה מהציטוט מספר בראשית רבה לעיל. כאשר "יצר הרע" מנצל לרעה את הבחירה החופשית שהוענקה לעבדים משוחררים, הוא דוחף אותם לאשליה של שליטה, לאשליה של להיות "בעלי הבית".

היהדות מציעה תובנות עמוקות רבות לגבי הרעיון שמשהו חיובי בתחילתו יכול להפוך לשלילי, בהתאם לכוונות, לשימוש לרעה או לכישלון מוסרי. הוא יכול לשנות "סייר" תמים ל"מרגל" חוטא, עם עונש כבד בעקבותיו. למרבה המזל, פרשה זו הופכת לשיעור קשה, אך גם לגדול ומלא תקווה. זהו המוטיב המרכזי של פרשת "המרגלים". היא מלמדת אותנו שהטרגדיה של הדור שיצא ממצרים הייתה שהם עדיין לא היו מוכנים להיות בני חורין ואדונים לגורלם. "אך ילדיהם", מסכם הרב זקס, "יהיו מוכנים. זו הייתה נחמתם".

שבת שלום.