תודה מיוחדת לרוג'ר פרויקין עבור תרגום המאמר לעברית
פרשת בוא (שמות י', א'-יג', ט"ז) מתארת את את המכות האחרונות אשר הביא ה' על מצרים, את שבירת התנגדותו של פרעה ואת עזיבת בני ישראל.
הפרשה אינה עוסקת רק בחופש משעבוד פוליטי או באמנציפציה. אלא, הפרשה מתעדת עימות תיאולוגי בין שתי תפיסות עולם או חזונות יריבים של המציאות ווביטול תאולוגיה אחת על ידי אחרת. היא מתארת התנגשות בין התאולוגיה המצרית, המושרשת בכוח, בטבע ובסדר נצחי, לבין התאולוגיה הישראלית.יהודית, המבוססת על אחריות בריתית, היסטוריה מוסרית וזמן מקודש.
המצרים הקדמונים ראו את העולם כמערכת סגורה ויציבה הנשלטת על ידי שיווי משקל קוסמי שבו פרעה היה דמות אלוהית וערב לסדר. הטבע היה קדוש, הכוח נצחי והיררכיה בלתי ניתנת לשינוי. במערכת כזו, עבדות לא הייתה עוול אלא מאפיין של המציאות.
כנגד תפיסת עולם כזו עומדת התורה שבה אלוהים נמצא מעל הטבע וההיסטוריה ומתערב בשניהם. בניגוד לחשיבה המצרית, הישראלית, בני האדם אינם מקובעים בשורות נצחיות אלא מסוגלים להשתנות ועבדים יכולים להפוך לעם ברית.
מדרש שמות רבה מאשר במפורש את ההתנגשות בין שתי התאולוגיות, כאשר הוא קובע: "כשם שגבה עונש מן המצרים, כך גבה עונש מאלוהיהם" (15:22). זה מחזק את התפיסה שהמכות מתפקדות כשיפוטים תיאולוגיים, ולא רק עונשים.
רש"י, באופן דומה, ממסגר את המכות כסימנים תיאולוגיים, לא אסונות טבע. רש"י מסביר כי הכרזתו של ה' "וידעתם כי אני ה'" (שמות י', ב') מציעה שהמכות נועדו ללמד על ה', לא רק למצרים אלא גם לעם ישראל עצמו. באופן בולט ביותר, בפירושו לשמות י"ב, י"ב, רש"י מציע שכאשר ה' מכריז "אני ה'", הוא מתכוון למעשה ל"אני עצמי ולא מלאך; אני עצמי ולא שרף; אני עצמי ולא שליח...".
כאן, רש"י נוגע בהבדל מהותי אחד בין הציוויליזציה המצרית העתיקה לתורה. התורה אינה כוללת מתווכים בעוד שהדת המצרית הייתה תלויה בהם - קסם, כהונה, כוחות קוסמיים. גאולה דורשת מפגש ישיר עם ה' האחד שעומד מעל הטבע וההיררכיה.
רמב"ן, אף הוא, מלמד שהמכות לא היו פעולות כוח אקראיות אלא פירוק שיטתי של אמונות שווא. לדבריו, מטרת האותות והמופתים הגדולים היא ללמד את האמונה באלוהים, להודיע שהוא ברא את העולם, שהוא מכיר ומפקח על אנשים, ושהוא בעל כוח מוחלט על הכל (רמב"ן על שמות י"ג, ט"ז).
השקפה זו מתבטאת בשלוש המכות האחרונות שתוקפות ישירות את אמונות הליבה של מצרים. המכה השמינית, ארבה, שואפת להראות שהטבע אינו צפוי ונתון לפיקודו של אלוהים. החושך, המכה התשיעית, הוא מתקפה חזיתית על רע, אל השמש. כישלון ושלילת האלוהות המרכזית של מצרים גורמים לקריסת הציוויליזציה שלה. החושך האופף את מצרים, שם "לא יכלו לראות זה את זה", אינו רק פיזי. הוא משמש גם כמטאפורה לחברה שמאבדת את הקוהרנטיות שלה בעקבות קריסה כזו. לבסוף, המכה המובילה למות הבכורים נועדה להפריך את אמונת הליבה של המצרים שפרעה הוא אלוהי ולהוכיח ששושלת האלוהית היא אשליה. מכות אלו מצביעות על כך שזה לא רק עונש. זוהי תיאולוגיה. הפרכה. היא נועדה ללמד אותנו שהמכות אינן פעולות כוח אקראיות אלא פירוק שיטתי של אמונה כוזבת. במכות האחרונות, עימות תיאולוגי זה מגיע לשיאו.
בפירושו לספר בו, הרב לורד ג'ונתן סאקס כותב שמצרים חיפשה אלמותיות באמצעות מונומנטים, חניטה ושושלות, בעוד שהיהדות מחפשת נצח באמצעות זיכרון, חוק ואחריות מוסרית. פרעה מאמין שכוח הוא קבוע; אלוהים מלמד שרק ברית קיימת. וחשוב מכל, סאקס מתעקש שחירות, בפרשת בו, אינה חופש מחויבות אלא חופש לאחריות (ברית ושיחה פרשת בו).
פרשת בוא היא עימות דרמטי ומתמשך בין שתי תיאולוגיות יריבות: מצרית וישראלית (מקראית/יהודית). הנרטיב אינו רק על שחרור מדיכוי אלא אף על מהו חזון מציאות אמיתי. יציאת מצרים אינה רק אירוע. זוהי מהפכה תיאולוגית.
שבת שלום וכל ברכה
No comments:
Post a Comment