שאלתי את אבי את השאלה הזו, לראשונה, כשהייתי כבת תשע.
תמיד ידעתי שהאגודל בידו הימנית חסרה, אך בניגוד לאחרים, מעולם לא הקדשתי לכך תשומת לב רבה. גם לא חשבתי שזה מוזר כשהוא החזיק את העט בין האצבע לאמה כשחתם על התעודות שלי. פשוט התרגלתי לזה, כפי שהתרגלתי לראות את הצלקת הגדולה בכתפו, שנגרמה מהכדור שחדר אליה באמצע שנת 1942 כאשר נמלט מהליטאים השיכורים שפרצו לחדרו. כל מה שזכרתי היה שכאשר שאלתי את אמי על כך, היא השיבה שהוא איבד את האגודל כשהיה פרטיזן בזמן השואה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להביע תודה לחברי לכיתה, שנהגו ללעוג לי ולנסות לבייש אותי בשנות בית הספר היסודי הראשונות. חלקם חיקו את האופן שבואחז אבי בעט. אחרים הציעו שמכיוון שהיה קצב, הוא כרת לעצמו את האגודל בגרזן שבו השתמש כדי לבקע את עצמות הבקר. אלמלא הגישה המזלזלת והמשפילה שלהם, כנראה שהייתי לומדת את האמת הרבה יותר מאוחר בחיי.
באחת השבתות, לאחר שחזר מבית הכנסת, החלטתי לשאול אותו על האגודל שלו. זהו סיפורו.
אבי נולד בעיירה קטנה בין רוסיה הלבנה לליטא. כאשר פלשו הנאצים לעיירתם והמזון נעשה נדיר, הוא החליף מעיל פרווה שהיה ברשותו בכיכר לחם עם אחד האיכרים הלא-יהודים, המקומיים.
מאוחר יותר, הנאצים ריכזו את תושבי האזור היהודים בגטו סמוך. כעבור מספר חודשים הועברו לגטו אחר ולאחר מכן למחנה עבודה. כאשר התברר יותר ויותר שמטרתם הסופית של הנאצים היא לרצוח את היהודים, החליטו, אבי ועוד שלושה גברים יהודים, להימלט ולהצטרף לפרטיזנים שבאזור. הנאצים הרגו את שלושת האסירים האחרים. אף על פי שהצליח להימלט,נפצע אבי במפשעה, והכדור כמעט פגע באשכיו. הוא המשיך לרוץ עד שהגיע ליער הסמוך.
כשהגיע לשם, נרדם ובילה שם את היום שלאחר מכן. פצעו הפתוח מנע ממנו לנוע. בערב, אזר סוף־סוף את כל כוחותיו והחל לזחול ללא יעד ברור. בקושי הצליח להגיע לחווה סמוכה, שם, האכילו אותו האיכרים, ניקו אותו מעט ואפשרו לו ללון אצלם. למחרת ביקשו ממנו לעזוב, שכן נוכחותו עלולה הייתה לסכן אותם. הם נתנו לו מעט לחם וכיסוי כלשהו מפני הקור.
שוב יצא אל הלא־נודע. לאחר זמן קצר, הכריעה אותו התשישות , והוא נעצר ונרדם. כשהתעורר בבוקר, מצא את העולם מכוסה שלג. כשהביט סביבו, נזכר לפתע שהאיכרים ציינו כי ביער, הטחב גדל בצד הצפוני, המוסתר מן השמש. בעזרת המידע הזה החליט לפנות ימינה ולהמשיך בכיוון הזה.
פצעו, שהתעבה ונקרש בדם, גרם לו כאבים עזים. הוא היה רעב וחלש. לקח לו חצי יום ללכת רק כשניים וחצי קילומטרים. הוא נע בזהירות, עצר לעיתים קרובות כדי להשיב לעצמו כוח ולוודא שאיש אינו עוקב אחריו. בחלק מהעצירות ניצל את ההזדמנות לחטא את הפצע הפתוח בשתן, בהיעדר חומרי חיטוי אחרים.
את שארית היום בילה ביער ונרדם, בתקווה שמישהו ימצא אותו.
למחרת בבוקר, בשעות המוקדמות, שמע צעדים שהבהילו אותו משנתו. הוא הרים את מבטו וזיהה את האיכר הלא־יהודי שעמו החליף מעיל פרווה תמורת מזון. האיכר לבש את אותו מעיל.
האיש נבהל למראה רגלו המדממת של אבי. לאחר ששמע את סיפורו, הסיר האיכר את מעילו, כיסה את אבי ונעלם. לאחר זמן קצר חזר עם מעט לחם, וודקה מתוצרת בית ובשר מיובש. הוא סיפר לאבי כי פרטיזנים יהודים מתאספים ביער ומגיעים מדי יום לביתו כדי לקבל מזון. הוא הוסיף שהמסלול שלהם עובר בקרבת מקום והציע לאבי להישאר ער כדי שלא יפספס אותם.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות שמע רעשים והבחין בשני צעירים המתקרבים למקום מחבואו. הוא קרא אליהם. הם התקרבו, הרימו אותו ונשאו אותו אל קבוצתם בלב היער.
בבית החולים המאולתר שבשדה, רופא הפרטיזנים ניתח אותו והוציא את הקליע. בתוך כמה ימים היה אבי מסוגל ללכת שוב. כעבור שבועות אחדים, לאחר אימון קצר, היה חזק דיו ומוכן להשתתף בפעולה נגד מדכאיו הנאצים. כשהוא לובש את מעיל הפרווה מעל חולצה דקה, אשר לה כיס בצדה השמאלי, ומצויד ברובה, יצא אבי למשימתו הראשונה.
בדרכם לארוב לכוחות הנאצים הנסוגים, עברו הפרטיזנים בין חורבות של בתים יהודיים. באחד מהם מצא אבי סידור קטן. מתוך יראת כבוד ואמונתו העמוקה באלוקים, הרים אותו והכניס אותו לכיס השמאלי של חולצתו, מתחת למעיל הפרווה.
כאשר הגיעו הפרטיזנים ליעדם, התמקמו בעמדותיהם, שכבו על הקרקעת נשקיהם דרוכים ומוכנים לפעול. לפתע, מבלי שאיש ידע מהיכן הגיעה, פילחה ירייה את הדממה. הקליע פגע באגודלו של אבי, עבר דרך מעיל הפרווה העבה, חדר את הסידור ונעצר בכיס החולצה.
נאלצו לכרות את אגודלו של אבי, אך חייו ניצלו.
אני זוכרת את גל הגאווה שהציף אותי כששמעתי את סיפורו.
למחרת ביקשתי מהמורה לדבר בפני הכיתה. בקשתי נענתה. שיתפתי את חבריי לכיתה בסיפורו של אבי. “אבי הוא גיבור,” סיכמתי. “כמה מכם יכולים לומר זאת על אבותיהם?”
הדממה הסמיכה שהשתררה הייתה מחרישת אוזניים. אני מאמינה שזה היה רגע מכונן עבור רבים, רגע שבו הבינו שאבי הוא גם הגיבור שלהם.
No comments:
Post a Comment