ההיסטוריה אינה חזרה גנרלית

“אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים; שהרי מים אחרים זורמים אליו ללא הרף.” – הרקליטוס

שוב ושוב אנו שומעים את הקריאה הגוברת להקים מדינה ערבית נוספת, מדינה שתיקרא “פלשתין”.

לי, באופן אישי, אין כל בעיה עם השם שבו בחרו לקרוא לה. אם אדם או עם מבקש לקרוא לעצמו על שם פולשים קדומים — שזהו מקורו של השם “פלסטין” — כדי לבסס לעצמו לגיטימציה, שיהיה כך.

עם זאת, יש לי בעיה עם כל מי, יהיו אשר יהיו, המנסה לחטוף את ההיסטוריה, לשחזר אותה, לשכתב אותה, או, ברוח הסדרה “סיינפלד”, לעשות לה “התחלה מחדש” (do-over). וזה בדיוק מה שמבקשים לעשות אלה המכנים את עצמם “פלסטינים”.

הרשו לי לסקור בקצרה את ההיסטוריה, למען אלה שנסחפו בגל האהדה כלפי הבכיינים הנצחיים של העולם, הקבוצה היחידה שזכתה למעמד של “פליטים נצחיים” — ה“פלשתינאים”, או ליתר דיוק, הנהגתם.

ב־29 בנובמבר 1947 הצביעה העצרת הכללית של האו״ם על החלטה 181. סעיף 3 בה קובע:

“מדינות ערביות ויהודיות עצמאיות והמשטר הבינלאומי המיוחד לעיר ירושלים, כפי שנקבע בחלק השלישי של תכנית זו, יוקמו בארץ־ישראל חודשיים לאחר השלמת פינוי הכוחות המזוינים של המעצמה המנדטורית, אך בכל מקרה לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948. גבולות המדינה הערבית, המדינה היהודית והעיר ירושלים יהיו כפי שמתואר בחלקים השני והשלישי להלן.”

היהודים קיבלו את ההחלטה מיד, והכריזו על הקמת המדינה היהודית בעקבות פינוי המעצמה הבריטית המנדטורית, ב־14 במאי 1948.

חשוב לציין כאן כי האופי היהודי של מדינת ישראל החדשה, כפי שנקבע בלשון החלטה 181, הוכר והוגדר על ידי העולם הלא־יהודי, ולא על ידי היהודים. הוא הוגדר זמן רב לפני שהתקבלה החלטה זו.

האזכור הראשון של רעיון הקמת מדינה יהודית בארץ/באזור שנקרא ארץ־ישראל (המכונה גם “פלסטין”) ניתן למצוא בהצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917.

“ממשלת הוד מלכותו”, נאמר בהצהרה, “רואה בעין יפה את הקמתו בארץ־ישראל של בית לאומי לעם היהודי, ותעשה כמיטב יכולתה להקל על הגשמת מטרה זו, מתוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שמהם נהנים יהודים בכל ארץ אחרת.” [ההדגשה במקור]

מאוחר יותר חיזק העולם עוד יותר את הליבה היהודית של מה שעתיד היה להיות מדינת ישראל. הדבר התרחש בוועידת סן רמו בשנת 1920. בין הדברים שנקבעו שם נאמר:

“הואיל ובכך ניתנה הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ־ישראל וביסודות להקמתו מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו;”

וכן:

סעיף 2 של ההסכם קובע:

“המנדטור יהיה אחראי להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות שלטון עצמי, וכן להבטחת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ־ישראל, ללא הבדל גזע ודת.” [ההדגשה במקור]

כל אלה היו החלטות שהתקבלו והצביעו עליהן אותן מדינות בעולם שהעניקו לערבים ה“פלסטינים” באותה עת את מה שהם סירבו לקבל אז — וכעת יש להם החוצפה לדרוש מהעולם עוד.

האם אפשר לשחק מחדש את ההיסטוריה? האם אינם מודעים לכך שמציאויות מסוימות בעולם השתנו, וכי מים חדשים זורמים ללא הרף אל תוך הנהר הנקרא המזרח התיכון?

עקרון יסודי בצדק הכלכלי

 

“לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ; וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.”
דברים כ"ד, י"ד–ט"ו

פרשת השבוע, כי תצא, מכילה 74 מצוות — המספר הגדול ביותר של מצוות בכל פרשת תורה. היא עוסקת בדיני משפחה, בצדק חברתי, בחמלה כלפי בעלי חיים ובנושאים רבים נוספים. במאמר זה בחרתי להתמקד באחת מהן — האיסור לעכב את שכרו של עובד, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסוקים המצוטטים לעיל.

זה היה אחד הערכים החשובים והמרכזיים שהוטמעו בי מגיל צעיר מאוד.

“כשאת מעסיקה אדם כדי לבצע עבורך עבודה,” נהגה אמי ללמד אותי שוב ושוב, “עלייך לשלם לאותו אדם ללא דיחוי. למשל,” היא תמיד השתמשה באותה דוגמה, “אם את מביאה את הנעליים שלך לסנדלר כדי שיתקן אותן, עלייך לדעת שבזמן שהוא מבצע את עבודתו, הוא כבר חושב מה יעשה בכסף שתשלמי לו.”

מה שאמי הדגישה הוא בדיוק מה שהתורה שלנו מצווה עלינו — ולא רק בפרשה זו.

כבר קודם לכן, בפרשת קדושים, בויקרא י"ט, י"ג, נאמר: “לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.” התורה מכירה בכך שלעתים קרובות עובד, יהיה מי שיהיה, זקוק בדחיפות לשכרו — אם כדי להאכיל את משפחתו, לשלם עבור חינוך ילדיו או לעמוד בכל התחייבות אחרת שלו או של משפחתו.

התלמוד עוסק בהלכות הנוגעות לתשלום שכרם של עובדים. על פי דבריו, הפסוק בויקרא מתייחס לעובד יום, המסיים את עבודתו בסוף היום. במקרה כזה, על המעסיק לשלם לו לפני זריחת השמש של היום הבא.
(בבא מציעא, פרק ט', ק"י ע"ב)

הפסוק השני, מספר דברים, אומרים חז"ל, מתייחס לעובד לילה, המסיים את עבודתו עם שחר. במקרה כזה, על המעסיק לשלם לו לפני רדת הלילה הבא.
(בבא מציעא, פרק ט', קי"א ע"א)

עבור הרמב"ן, עיכוב שכרו של עובד הוא עניין חמור בהרבה מסכסוך כספי רגיל. הרמב"ן מבסס את דבריו על הקשר שבין הפסוקים בויקרא ובדברים, ומציג מציאות מעשית. מאחר שפועל מסיים בדרך כלל את עבודתו בסוף היום, טבעי שהוא זקוק לכסף כבר באותו ערב, “שיקנה בו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא, כרוב הנשכרים, ואליו הוא נושא את נפשו.”
(מקראות גדולות הכתר, רמב"ן על דברים כ"ד, ט"ו)

עבור הרמב"ן, אם כן, עיכוב התשלום עלול לסכן את עצם קיומו הפיזי של העובד.

אור החיים (רבי חיים בן עטר, 1696–1743) לוקח את הציווי הזה לרובד אחר. הוא תוהה מדוע התורה משתמשת בלשון כה חמורה ביחס למעשה שלכאורה אינו אלא גזל ממוני. בתשובתו, אור החיים מפנה את תשומת הלב להשלכות המוסריות והרוחניות שיש למעשה על המעסיק.

כפי שמרמז חלקו השני של דברים כ"ד, ט"ו, קיים חוט מוסרי עמוק המחבר בין המעסיק, העובד חסר ההגנה והקב"ה. העובד הפגיע זועק אל ה', והקב"ה מטיל על המעסיק אחריות לפניו. כפי שאנו למדים מן הפסוק, זהו חטא כלפי הקב"ה.

הסבר נוסף, חיובי ומעודד יותר, מובא בזוהר. מצוות, כך עולה מדבריו, ראוי לקיים ביום שבו נוצרת ההזדמנות לקיימן. לפיכך, הזוהר קובע כי את מצוות תשלום שכרו של העובד אין לדחות ליום המחרת.
(זוהר, קדושים, פ"ה ע"א)

שבת שלום!
בתקווה שלכולנו יהיה שבוע נפלא, מלא בהזדמנויות לקיים מצוות.

A Fundamental Principle in Economic Justice

 

“You must not withhold the wages of a poor or destitute employee, whether of your brothers or of strangers, in your land or in your cities. You must give him his wage on his promised day—the sun must not set on it, because he is poor, and he risks his life to earn it—that he not cry out to G-d against you, and this sin be counted against you.” Devarim (Deuteronomy) 24:14-15

This week's Parashah, Ki Teze, contains 74 mitzvot (commandments), the most of any Torah portion. It covers family rules, social justice, and kindness to animals. In this article, I decided to focus on one, the prohibition of withholding wages, as expressed in the quoted verses above.

It was one of the most cardinal values instilled in me from a very early age.

“When you engage someone to perform a task for you,” my mother repeatedly taught me, “you should pay that person promptly. For instance,” she always used the same example, ”if you bring your shoes to a shoemaker to be repaired, just know that while he carries out his chore, he is already thinking what to do with the money you will pay him.”

What my mother emphasized is what our Torah commands us, and not just in this Parashah.

Previously, in Parashat Kedoshim,Vayikra (Leviticus), verse 19:14 states, “You shall not leave [with you] the payment of a worker overnight until the morning. The Torah recognizes that, often, a worker, whoever he is, is in urgent need of his wages, be it to feed his family, pay for his children’s education or any other obligations that he or his family might have.

The Talmud addresses the Halachah of the payment of workers. According to it, the verse in Vayikra refers to a day worker who completes his work at the end of the day. In this case, the employer is compelled to pay him before sunrise of the next day.  (Bava-Metzia, chapter 9, 110b)

The second verse, from Devarim, the sages assert, refers to a night worker who completes his work at daybreak, in which case, the employer is required to pay him before the following nightfall. (Bava-Metzia, chapter 9, 111a)

For Ramba”n, the withholding of a worker’s wages is a far more serious issue than an ordinary financial dispute. Ramba”n bases it on the relationship between the verses in Vayikra and Devarim to present a practical reality. Since a labourer usually finishes his work at the end of the day, it is only natural that he needs the money that very evening “so that with his wages he can purchase for himself, his wife, and his children what they will eat at night, for he is poor, as are most who hire themselves out.” (Mikraot Gedolot Haketer, Ramba”n on Devarim 24:15) For Ramba”n, delaying payment can threaten the worker’s physical existence.

Ohr HaChaim (Rabbi Chaim ibn Attar 1696-1743) takes this directive to a different level. He questions the Torah’s use of extremely severe language at what seemingly appears to amount to no more than a monetary theft. In response, Ohr HaChayim shifts attention to the moral and spiritual consequences it carries, for the employer. As the latter part of Devarim 24:15 suggests, there is a golden moral thread that connects the employer, the defenseless worker and G-d. The vulnerable worker cries to G-d, who then holds the employer accountable before Him. It is, as we learn from this verse, a sin against G-d.

Another explanation, a more positive and encouraging one, is offered by the Zohar. Mitzvot, it suggests, should be carried out on the day that the opportunity to fulfill them arises. It, therefore, asserts that the mitzvah of paying wages to one’s worker should not be put off to the next day. (Zohar, Kedoshim 85a)

Shabbat Shalom. Hope we all have a great week, filled with opportunities to fulfill Mitzvot, ahead.