מעשה בדגל

 

במשך שנים רבות התגוררתי בגלות, במספר מדינות. ייחלתי ליום שבו אוכל לחזור הביתה ולחיות את מהותי כיהודיה בארץ ישראל

למרות המרחק והניתוק ממשפחתי, מחברי ילדותי ומארץ אהבתי לא כבה הזיק הבוער בתוכי. "הביתה, הביתה," הייתה הקריאה שהדהדה אל מול קירות ליבי. בכל הזדמנות שעלתה בידי, לחמתי למען ארצי ועמי והגשמת חלום הדורות לחיות בשלום בארץ אבותינו.

מקצוע ההוראה, אשר בו עסקתי במשך שנים רבות בעת שהותי מחוץ לגבולות הארץ היה אחד האמצעים אשר פתחו בפני אפשרויות רבות להגשים את מטרתי זו.

באחד מהפרקים המשמעותיים יותר בחיי, התגוררתי במדינת טקסס שבארה"ב. שם, נפל בחלקי הכבוד הגדול ללמד עברית בבית ספר תיכון אשר יצא לו מוניטין נפלא בכל רחבי המדינה. באופן טבעי, מרבית תלמידי, אשר הצטיינו בהשיגיהם האקדמאים ובכך תרמו לשמו הטוב של בית הספר, היו ילדים להורים יהודים וישראלים אשר רצו לעודד ולחזק את הקשר עם מורשת ישראל באמצאות השפה העיברית.

קירות כיתתי היו מעוטרים בתמונות מארצנו היפה. סמלים המייצגים את תרבותנו, חגינו ומועדינו הוצגו לראווה לעיני כל. אף דאגתי שדגל ישראל יתנוסס בחלון כיתתנו לתפארת מדינתנו.

בחדר הסמוך לכיתתי לימדה מורה אשר מוצאה מקנדה. רעיון הדגל המתנוסס בחלון כיתתי קסם לה והחליטה לאמץ אותו.עלה המפייל האדום על הרקע הלבן בחלון חדרה לצד תדמיתו של ה"כוכב היהודי,"  כפי שהגדירו אותו חברי למקצוע, הכחול, אף הוא, על רקע לבן, חיו זה לצד זה בשלום ובדו-קיום ראוותי זמן מה.

האידיליה בין השניים נקטעה באיבה ובאופן הצובט את ליבי עד עצם היום הזה.

בוקר בהיר אחד, קרא לי המנהל לחדרו ומסר לי שמספר דיירים בקרבת בית הספר התלוננו על כך שעליהם לקום בבוקר למראה דגל ישראל, מראה אשר מטריד אותם. המנהל בקש שאסיר אותו מאזור החלון ואעביר אותו למקום אחר בכיתתי.

מיד הבינותי את מקור הדרישה. סמל הקשור לעם, לתרבות ולמסורת עתיקת יומין עורר, מאז ומתמיד, ועל לא עוול בכפו, את אותן מפלצות שנאה אשר גרמו לשפיכת דמים שמלאה את נהרות ההיסטוריה היהודית. למרות שקבלתי את הוראתו (וכי עמדה בפני ברירה אחרת?), חוש הצדק והדרישה לשיוויון התקוממו בי ובחוצפתי הישראלית והלגיטימית במקרה הנ"ל, ולמרות שידעתי מראש את התשובה, בכל זאת שאלתי את המנהל אם תגובת אותם דיירים הייתה זהה למראה הדגל הקנדי אשר התנוסס בחלון הסמוך.

כמובן שלא.

תחושת הכאב, ליבי המתכווץ, הבלוטה ההולכת ותופחת בגרוני שכמעט חנקה אותי וים הדמעות שפרץ מעיני בעת שהסרתי את הדגל המסמל, עבורי, את כל אותם עקרונות אשר עליהם גדלתי ולאורם חונכתי, אלה שלמענם לחמתי ואותם לימדתי את תלמידי, עדיין, שנים לאחר מכן, מלווים אותי. למדתי שלמרות שהינני אזרחית אמריקאית, כיהודיה, אין זה הבית הלאומי שלי וכי עלי לקבל את מרותם ולחיות על פי כללי ההתנהלות של אותם אשר בקרבם  בחרתי לחיות.  באותו רגע גם הפנמתי את התובנות כי אם ברצוני לחיות כבת חורין ולהפגין את לאומיותי בראש חוצות, ללא חשש וללא פגיעה ברגשותיהם של הסובבים אותי, אוכל להגשים משאלה זו אך ורק בביתי, "בארץ ציון וירושלים."

אז שבתי הביתה!

מסתבר שזו לא בדיוק המציאות אשר לה ייחלתי לאחר למעלה משלושים שנות העדרות.

לפני למעלה משבוע, התעוררתי לקריאת השכמה כואבת ונוראה שהרעידה אצלי את אמות הסיפים. בתאריך ה-17.11  העלתה חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן הצעה לתיקון חוק המועצה להשכלה גבוהה לפיה, "מוסד ציבורי להשכלה גבוהה שלא יניף את דגל המדינה כפי שמחייב חוק הדגל ייקנס ויופחת ממנו 10% מתקציבו השנתי." כמו כן, מבקשת הצעת החוק להוסיף לחוק הדגל "את החובה להניפו לא רק על בניין המנהלה הראשי של מוסדות להשכלה גבוהה אלא גם בכניסה הראשית לכל קמפוס של המוסד." הצעת החוק נדחתה.

גיגול קצר ומהיר של הנושא הראה כי במדינת ישראל קיים "חוק הדגל והסמל" אשר התקבל בכנסת בשנת  1949     החוק קובע, בין היתר, את הכללים להנפת דגל המדינה ולהצבתו. על פי חוק זה (סעיף 3), יונף הדגל על בניין המנהלה של המוסדות להשכלה גבוהה.

סעיף 2א לחוק שהתווסף ותוקן בתיקונים מס' 2 משנת התשמ"ז – 1986,  קובע את החלת חובת הנפת הדגל והצבתו  "על בניין המנהלה של המוסדות להשכלה גבוהה." סעיף 3 בחוק אף הוא תוקן, התשנ"ז - 1997 ונתווסף לו סעיף קטן (א) הקובע כי דגל המדינה יונף "על הביניין הראשי או בחזית  הביניין הראשי של מוסד חינוך מוכר כמשמעותו בחוק לימוד חובה, תש"ט – 1949 ."

יתר על כן, בשנת התשנ"ז -1997, הועברה בקריאה שלישית הצעת חוק (פ /13 /629), חוק הדגל והסמל (תיקון הנפת הדגל במוסדות לימוד) של חה"כ לימור לבנת.

החוק פותח במילים, "בכל הכיתות של מוסדות החינוך היסודיים, העל-יסודיים והאקדמאים במקום שייקבע ע"י הנהלת המוסד יונף דגל ישראל. מטרת החוק היא לנהוג כבוד, להגביר את  המודעות לערכים, לסמלים, לערכי המדינה ולשמליה במוסדות החינוך. זה מקובל גם בדמוקרטיות מאוד גדולות, בארה"ב ודאי. ראיתי זאת גם בפריז וגם במקומות אחרים. אני חושבת שהעובדה שבמדינת ישראל, למרות שבמהלך השנים כבר היו תיקונים אחדים לחוק הדגל והסמל, הנושא של מוסדות החינוך לא נפתר."

בתאריך 29.5.2001, דיווח עיתון "הארץ" כי על פי חוזר מנכ"ל אשר נשלח למנהלי בתי הספר כשבוע קודם לכן, "על כל בית ספר, המוכר כמוסד חינוכי מתוקף חוק לימוד חובה, להניף את דגל ישראל בחזית. החוק," מוסיף "הארץ," תקף כמעט לכל מערכת החינוך: בתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים, בתי הספר הערביים ואף מרשת מעיין החינוך התורני של ש"ס, או בתי הספר המשתייכים לחינוך העצמאי של אגודת ישראל. החוק מחמיר מאוד עם סרבני הנפת דגל המדינה וקובע עונש של שנת מאסר אחת לעבריינים."

למרות התיקון בנוגע להחלת חובת הנפת הדגל במוסדות להשכלה גבוהה אשר, כאמור, התווסף בשנת התשמ"ז -1986, נראה שאכיפתו עדיין אינה מתבצעת בכמה מהמוסדות הללו. זו הסיבה, כך מסתבר, העומדת מאחורי הצעת החוק של ח"כ דיסטל-ארטביאן.

באותה מידה שחה"כ ליבנת קבעה החמרה עם סרבני הנפת הדגל במוסדות חינוך המוכרים ככאלה מתוך חוק לימוד חובה, כך מבקשת חה"כ דיסטל-ארטביאן  אכיפת התיקון לחוק הדגל אשר הועבר ב-  1986 בתוספת ציון העונש הכרוך בסרוב לביצוע החוק. בנוסף לקנס, היא מציעה הפחתת 10% מתקציבו של המוסד אשר אינו פועל על פי הוראות חוק הדגל.

כמו כן, מבקשת הצעת החוק להוסיף לחוק הדגל את החובה להניפו בכניסה הראשית לכל קמפוס של המוסד להשכלה גבוהה ולא על בניין המנהלה בלבד.

כפי שציינתי, החוק לא עבר.

ואני לתומי, חשבתי שחזרתי הבייתה, לבית הלאומי של בני עמי היקרים, הבית אשר לו ייחלנו, כעם, במשך אלפי שנים ובהם אני, "הקטנה והדלה באלפי מנשה," אשר, לחזור איליו, כמהתי במשך עשרות שנים.