עקרון יסודי בצדק הכלכלי

 

“לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ; וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.”
דברים כ"ד, י"ד–ט"ו

פרשת השבוע, כי תצא, מכילה 74 מצוות — המספר הגדול ביותר של מצוות בכל פרשת תורה. היא עוסקת בדיני משפחה, בצדק חברתי, בחמלה כלפי בעלי חיים ובנושאים רבים נוספים. במאמר זה בחרתי להתמקד באחת מהן — האיסור לעכב את שכרו של עובד, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסוקים המצוטטים לעיל.

זה היה אחד הערכים החשובים והמרכזיים שהוטמעו בי מגיל צעיר מאוד.

“כשאת מעסיקה אדם כדי לבצע עבורך עבודה,” נהגה אמי ללמד אותי שוב ושוב, “עלייך לשלם לאותו אדם ללא דיחוי. למשל,” היא תמיד השתמשה באותה דוגמה, “אם את מביאה את הנעליים שלך לסנדלר כדי שיתקן אותן, עלייך לדעת שבזמן שהוא מבצע את עבודתו, הוא כבר חושב מה יעשה בכסף שתשלמי לו.”

מה שאמי הדגישה הוא בדיוק מה שהתורה שלנו מצווה עלינו — ולא רק בפרשה זו.

כבר קודם לכן, בפרשת קדושים, בויקרא י"ט, י"ג, נאמר: “לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.” התורה מכירה בכך שלעתים קרובות עובד, יהיה מי שיהיה, זקוק בדחיפות לשכרו — אם כדי להאכיל את משפחתו, לשלם עבור חינוך ילדיו או לעמוד בכל התחייבות אחרת שלו או של משפחתו.

התלמוד עוסק בהלכות הנוגעות לתשלום שכרם של עובדים. על פי דבריו, הפסוק בויקרא מתייחס לעובד יום, המסיים את עבודתו בסוף היום. במקרה כזה, על המעסיק לשלם לו לפני זריחת השמש של היום הבא.
(בבא מציעא, פרק ט', ק"י ע"ב)

הפסוק השני, מספר דברים, אומרים חז"ל, מתייחס לעובד לילה, המסיים את עבודתו עם שחר. במקרה כזה, על המעסיק לשלם לו לפני רדת הלילה הבא.
(בבא מציעא, פרק ט', קי"א ע"א)

עבור הרמב"ן, עיכוב שכרו של עובד הוא עניין חמור בהרבה מסכסוך כספי רגיל. הרמב"ן מבסס את דבריו על הקשר שבין הפסוקים בויקרא ובדברים, ומציג מציאות מעשית. מאחר שפועל מסיים בדרך כלל את עבודתו בסוף היום, טבעי שהוא זקוק לכסף כבר באותו ערב, “שיקנה בו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא, כרוב הנשכרים, ואליו הוא נושא את נפשו.”
(מקראות גדולות הכתר, רמב"ן על דברים כ"ד, ט"ו)

עבור הרמב"ן, אם כן, עיכוב התשלום עלול לסכן את עצם קיומו הפיזי של העובד.

אור החיים (רבי חיים בן עטר, 1696–1743) לוקח את הציווי הזה לרובד אחר. הוא תוהה מדוע התורה משתמשת בלשון כה חמורה ביחס למעשה שלכאורה אינו אלא גזל ממוני. בתשובתו, אור החיים מפנה את תשומת הלב להשלכות המוסריות והרוחניות שיש למעשה על המעסיק.

כפי שמרמז חלקו השני של דברים כ"ד, ט"ו, קיים חוט מוסרי עמוק המחבר בין המעסיק, העובד חסר ההגנה והקב"ה. העובד הפגיע זועק אל ה', והקב"ה מטיל על המעסיק אחריות לפניו. כפי שאנו למדים מן הפסוק, זהו חטא כלפי הקב"ה.

הסבר נוסף, חיובי ומעודד יותר, מובא בזוהר. מצוות, כך עולה מדבריו, ראוי לקיים ביום שבו נוצרת ההזדמנות לקיימן. לפיכך, הזוהר קובע כי את מצוות תשלום שכרו של העובד אין לדחות ליום המחרת.
(זוהר, קדושים, פ"ה ע"א)

שבת שלום!
בתקווה שלכולנו יהיה שבוע נפלא, מלא בהזדמנויות לקיים מצוות.