"ארץ אשר את בניה לא תפקיר לזר......"

 

בארבעה ביולי 1976, התארחתי אצל בני משפחה בניו יורק. ארצות הברית התכוננה לחגוג את שנת המאתיים לעצמאותה – ציון דרך היסטורי בתולדותיה. כאשר השעון היכה חצות, בין ה־3 ל־4 ביולי, עלה קריין הרדיו לשידור ואמר:

"יום עצמאות שמח, אמריקה. היום הוא גם יום העצמאות של תשעים ושמונה בני הערובה שחולצו מן השבי באנטבה..."

באותו רגע הפסקנו להאזין, רצנו אל הרחוב והצטרפנו לאחרים שרקדו מרוב שמחה. "מבצע אנטבה", כפי שנודע לימים באופן רשמי, היה הצלחה כבירה.

אך לשמחה האדירה הזו קדמו ימים אחדים של מתח מורט עצבים, התלבטויות קורעות לב והשערות בלתי פוסקות. לפני ימים אחדים, כמעט שלושים ותשע שנים לאחר מכן, זכיתי להציץ במעט מן המאמץ העצום שנדרש כדי לשחרר את בני הערובה, שנלקחו למדינה עוינת המרוחקת כ־4,000 קילומטרים מישראל בידי קבוצת מחבלים פלסטינים־ערבים אכזריים ותומכיהם הגרמנים.

הכול החל ב־27 ביוני 1976, כאשר מטוס של חברת "אייר פראנס" המריא מתל אביב לפריז ועל סיפונו 228 נוסעים. המטוס עצר עצירת ביניים באתונה, ושם עלו עליו החוטפים. זמן קצר לאחר ההמראה השתלטו המחבלים על המטוס, וכעבור שעות אחדות אילצו אותו לנחות בבנגזי שבלוב. משם הוטס המטוס לאנטבה שבאוגנדה, שם התקבלו החוטפים בברכה על ידי משטרו האוהד של אידי אמין.

זמן לא רב לאחר הנחיתה באנטבה, פרסמו המחבלים רשימת אסירים שדרשו לשחרר בתמורה לבני הערובה. הם הציבו אולטימטום  אשר תוקפו היה עד עד ל־1 ביולי. לאחר מכן, כדי להחריף את הסבל, הפרידו בין הישראלים והיהודים לבין יתר הנוסעים שאינם יהודים – מעשה שעורר אצל רבים זיכרונות מצמררים מפרק אפל וקרוב יחסית בהיסטוריה היהודית: השואה.

חשוב לזכור כי החטיפה התרחשה שנים ספורות בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים הטראומטית, כאשר העם היהודי, למרות ניצחונו הסופי, עדיין התאושש מן ההלם שפקד את צבאו ואת אזרחיו. נוסף על כך, באותן שנים הפכו חטיפות מטוסים לאמצעי נפוץ שבו השתמשו ארגוני טרור כדי להביא לשחרור חבריהם הכלואים בבתי סוהר ברחבי העולם. בשנת 1968 נחטפה טיסת אל על 426 לאלג'יר. בשנת 1970 התרחש אירוע חטיפות דוסון פילד, כאשר החזית העממית לשחרור פלסטין השתלטה בו־זמנית על ארבעה מטוסים ואילצה אותם לנחות במדבר הירדני. לאחר שפינו את הנוסעים, פוצצו המחבלים את המטוסים הריקים, מחשש לניסיון חילוץ.

בעקבות ניסיונות חטיפה שכאלה,   אשר רבים מהם סוכלו הודות למודיעין איכותי ואיסוף מידע יעיל, החליטה "אל על" להציב בכל אחד ממטוסיה מאבטחים סמויים. חברות תעופה אחרות, ובהן "אייר פראנס," לא נהגו כך.

אל"מ אבינועם מימון, שהיה אז טייס בחיל האוויר הישראלי, שמע על החטיפה זמן קצר לאחר התרחשותה. באותה עת שימש כמפקד טייסת בואינג, ונקרא להשתתף בתכנון ובביצוע מבצע החילוץ.

"כאשר מתכננים מבצע חילוץ שכזה," סיפר לי לאחרונה, "יש כמה בעיות מרכזיות. הראשונה היא איסוף המודיעין. קשה מאוד לתכנן מבצע מבלי לדעת היכן נמצא האויב, היכן מוחזקים בני הערובה ומהו מספר השומרים המדויק המופקד עליהם. נושאים נוספים שמעסיקים אותך," הוסיף, "הם התדלוק – משום שאוגנדה רחוקה מאוד – וכן הצורך לשמור על כך שהאויב יישאר רגוע ולא יחשוד שמבצע תגמול עומד להתרחש. אסור לאבד את גורם ההפתעה. לכן הסודיות הייתה חיונית ביותר."

כיצד ניתן לשמור על חשאיות כאשר מרבית נתיב הטיסה עובר מעל מדינות עוינות, והמטוסים נושאים סימני זיהוי ברורים?

"פשוט לא הייתה לנו ברירה," אמר לי מימון בהתרגשות. "היינו חייבים להציל ישראלים ויהודים. ידענו שאם אנחנו לא נעשה זאת – איש לא יעשה זאת בשבילנו!"

כאשר היעד ברור אך אפוף חששות ואי־ודאות, בתוך מסגרת זמן קצרה ביותר ועם מידע מוגבל מאוד, יצאה תוכנית החילוץ לדרך. למרבה המזל הוארך מועד פקיעת האולטימטום עד ל־4 ביולי, מה שהעניק לצה"ל מעט יותר זמן להיערכות – אם כי עדיין מעט מאוד ביחס למבצע בהיקף כזה.

בין האפשרויות שנבחנו הייתה הצנחת צנחנים מעל אגם ויקטוריה הסמוך לשדה התעופה באנטבה. אפשרות אחרת הייתה להנחית מטוס נוסעים אזרחי, ואפשרות שלישית הייתה להנחית מטוסי הרקולס ישירות בשדה התעופה. לבסוף הוחלט לבחור באפשרות האחרונה.

ב־2 ביולי המריא מטוס הבואינג של אל"מ מימון לניירובי, בירת קניה – מדינה ידידותית השכנה לאוגנדה. על סיפונו היו אנשי מודיעין שנשלחו לשתי משימות: הראשונה הייתה לאסוף מידע רב ככל האפשר כדי להבטיח את הצלחת המבצע; השנייה הייתה להשיג את הסכמת ממשלת קניה לאפשר למטוסים לנחות בניירובי לצורך תדלוק. באותו לילה שב אל"ם מימון לישראל כדי להביא צוות רפואי, בית חולים שדה ואספקה רפואית. לפתע איבד מטוסו מנוע. לא הייתה אפשרות לנחיתת חירום בטוחה, שכן נתיב הטיסה עבר מעל שטח עוין. בדרך נס הצליח להמשיך לטוס עם שלושה מנועים בלבד, והנחית את המטוס בשלום, בישראל.

כאשר נחת שוב בניירובי, למחרת, לא נותר למימון אלא להמתין, בלב פועם, לשובם של בני הערובה המשוחררים. באותה שעה חג מטוס בואינג נוסף, ששימש כ"חפ"ק מעופף", מעל גבול אתיופיה–אוגנדה. נוסף על מטוסי ההרקולס שהשתתפו במבצע החילוץ, ליוו את הכוח גם מטוסי פנטום, שתפקידם היה להגן על המטוסים במקרה שיתגלו ויותקפו בדרכם חזרה לישראל.

כדי להמחיש עד כמה היה קשה לאסוף מודיעין על היעד, הראה לי אל"מ מימון פתק בכתב יד. היה זה פתק מאת סגן ראש אמ"ן דאז, מפקד כוחות המבצעים המיוחדים ולימים הרמטכ"ל וראש הממשלה אהוד ברק, שישב עמו במטוס בעת שארבעת מטוסי ההרקולס עשו את דרכם לשחרור בני הערובה לאחר שתדלקו בניירובי. בפתק נכתב כי חלק מבני הערובה מוחזקים בקומה הראשונה של בניין הטרמינל, ואילו היתר עדיין נמצאים בתוך המטוס. למרבה המזל, מידע זה התברר כשגוי. כל בני הערובה רוכזו בקומה הראשונה של הבניין.

כשעה וחצי לאחר תחילת המבצע כבר היו מטוסי ההרקולס בדרכם חזרה לניירובי. על סיפונו של אחד מהם היו בני הערובה המשוחררים. אחדים מהם, וכן כמה מן הלוחמים הגיבורים שבאו לחלצם, נפצעו במהלך המבצע. אחד הלוחמים הפצועים, סורין הרשקו, מרותק לכיסא גלגלים עד עצם היום הזה. יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שפיקד על כוח החילוץ, נפל בקרב.

לאחר עצירה קצרה בניירובי המריאו המטוסים בדרכם חזרה לארץ ישראל – מולדתו היפה של העם היהודי; הארץ "שלטבורה" הוא קשור לעד, "בטוב וברע;" הארץ שלא תהסס לעשות כל שנדרש כדי להשיב את בניה ובנותיה השבויים הביתה.