בא לקלל ויצא מברך

                                                  

יש בפרשת השבוע, פרשת בלק, לקח גדול לאויבי ישראל — לקח שחוזר על עצמו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, אך הם פשוט מסרבים ללמוד אותו.

הלקח קשור למשמעותו של השם ישראל, השם שניתן ליעקב, שם שעצם מהותו מתארת את ייעודו של עם ישראל ואת גורלו של העם היהודי. זהו שם הספוג בעובדות היסטוריות, עובדות שעמדו במבחני הזמן, בתלאותיו ובייסוריו. עדויות היסטוריות אלה טבועות ומפוזרות בליבו של כל דור יהודי, מאז ומעולם. אויבינו קמים לקלל אותנו ומנסים להשמידנו, אך נצח ישראל, השומר הנאמן על עמנו, מסכל שוב ושוב את כוונותיהם והופך את מאמציהם להשמידנו למקור של כוח וחוסן עבורנו, בעוד שקללותיהם נהפכות לברכה.

פרשת השבוע מספרת על בלק, מלך מואב, העוקב אחר תנועותיו, מלחמותיו וכיבושיו של עם ישראל בדרכו לארץ ישראל, לאחר שיצא ממצרים. מכיוון שאינו מודע לציוויו של הקב"ה למשה שלא להשמיד את מואב, הוא, באופן טבעי, חושש לביטחון ארצו ומחליט לחבור למדין, אויב אכזרי נוסף של עם ישראל, כדי להילחם בו.

שתי המדינות מחליטות לשלוח שליחים אל בלעם, שהיה ידוע כמכשף וכקוסם, ולבקש ממנו לקלל את עם ישראל ולהביא עליו תבוסה וחורבן.

בלילה נגלה הקב"ה אל בלעם ומצווה עליו לברך ולא לקלל את עם ישראל. בלעם ירא את ה' וממשיך לסרב לעשות את אשר בלק מצווה עליו.

אולם בלק אינו מוותר. הוא שולח משלחת נוספת אל בלעם. שוב מסרב בלעם.

באותו לילה נגלה אליו הקב"ה פעם נוספת ואומר לו להצטרף אל בלק, אך לומר רק את הדברים שהקב"ה יצווה עליו לומר.

למורת רוחו הרבה של בלק, בלעם מסיים את דבריו דווקא בברכה ובשבח לעם ישראל.

מעניין לציין שחלק מברכותיו הן למעשה תיאור מכונן, ואף נבואה. הן מתארות במדויק את ליבת קיומו הנצחי של עם ישראל — את נחישותו, את חוסנו ואת אופיו הייחודי של יחסיו עם אומות העולם, מערכת יחסים הייחודית לעם ישראל. ומעל הכול, הן מתארות את תמיכתו הבלתי פוסקת של הקב"ה בברית הנצח שכרת עם עם ישראל.

בלעם פותח ואומר:

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
(במדבר כ"ד, ה')

לדעתי, הוא מתאר כאן את ישראל של ימינו. כך נראית ישראל — הפנינה, הפרח של המזרח התיכון. זוהי מולדתו של עם אשר לאחר אלפיים שנות נדודים שב הביתה, הפך את המדבר לארץ פורייה, ובנה בתים, בתי ספר ומעצמת היי-טק.

בלעם מוסיף וקובע עובדה הברורה לרבים:

"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב"
(במדבר כ"ג, ט')

את המילה "יִתְחַשָּׁב" ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת — שעם ישראל אינו נמנה בין אומות העולם. האחרת — שעם ישראל עצמו אינו מביא בחשבון את דעתן של אומות אחרות.

גם זו אמת שאנו עדים לה מדי יום, ובמיוחד לחלק הראשון של פירוש הפסוק. לפני כמה שנים כתבתי מאמר בנושא וקראתי לו "קנה המידה הבודד". כתבתי בו שלעולם יש שלושה קני מידה לשפוט באמצעותם אומות: אחד לדמוקרטיות, אחד לדיקטטורות, ואחד — לישראל בלבד.

זהו קנה מידה בודד מאוד, ממש כמו ישראל, שאינה תמיד נמנית עם אומות העולם ולעיתים קרובות הופכת למושא לביקורת קשה רק בשל רצונה להגן על ריבונותה ועל ביטחונם של כל אזרחיה.

ולבסוף, יש עוד אמת אחת שברכת בלעם מציגה, ושאותה אני מבקש להביא לתשומת ליבם של הקוראים. אני מתכוון לפסוק כ"ג, כ"א:

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ."

אהבתו הבלתי מותנית של הקב"ה לישראל היא נצחית. מול חטאינו ומעשינו השגויים לעיתים — אנחנו עדיין בני אדם, ומעולם לא טענתי שאנחנו מושלמים! — הקב"ה לעיתים מעלים עין.

אנו עדים לכך כאן מדי יום. נס אחר נס. הקב"ה נמצא תמיד בקרב עם ישראל, מוכן לקיים את הבטחותיו לצאצאי יעקב, אשר הפך לישראל.

אריה יהודה, ממשיך בלעם את ברכתו והופך אותה לנבואה:

"יָקוּם כָּאֲרִי וְיִנָּשָׂא כְּלָבִיא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף."

מבט ממעוף הציפור על ההיסטוריה הקרובה של ישראל מדגים ומעיד על הדיוק שבדברי הברכה הנבואיים של בלעם.

זהו הלקח הבלתי ניתן לערעור של פרשת השבוע.

על עם ישראל ועל העם היהודי נגזר לחיים — להמשיך לפרוח, לשגשג ותמיד להתגבר.

הדבר טמון בליבו של השם יִשְׂרָאֵל:

"כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים — וַתּוּכָל."

ועכשיו, אילו אויבי ישראל, מבית ומחוץ, היו סוף סוף שומעים את הלקח הזה ומפנימים אותו — האם לא היה זה נפלא?

שבוע טוב.