השנה בה למדתי לדבר "ערבית" ו"מזרח תיכונית"

 

"אנו במערב חיים בתרבות מתקדמת ובביטחון זמן רב כל כך, עד ששכחנו את משמעות המושג 'אויב'." — לי האריס

לאחרונה, ובמיוחד בעקבות אירועי הזוועה של ה־7 באוקטובר, אנו שומעים פרשנים ישראלים רבים המדגישים את הצורך ללמוד לדבר "ערבית" או "מזרח תיכונית". ניתן לומר בביטחון כי ברוב המקרים אין הכוונה לשפות עצמן. מדובר, למעשה, בקריאה לאמץ את דרכי הפעולה ואת דפוסי החשיבה של אויבי ישראל ואויבי המערב. לטענתם, יש לכך חשיבות עליונה, במיוחד לנוכח השינויים הגיאופוליטיים הפוקדים את אזורנו השברירי ואת העולם הבלתי יציב.

"אויב", על פי הגדרתו של לי האריס, כפי שהוא כותב בהקדמה לספרו "הציוויליזציה ואויביה" (Civilization and Its Enemies), "הוא אדם המוכן למות כדי להרוג אותך". אף שהאריס מרחיב בהמשך את ההגדרה גם למי שרק מבקש להרוג אותך או לפגוע בך, אני סבורה שבמזרח התיכון, לפחות, ובמיוחד לאחר שנחשפנו למעשי הזוועה שביצע אויב אכזר וברברי ב־7 באוקטובר, ההגדרה הראשונה היא המתאימה ביותר. "ערבית" ו"מזרח תיכונית" הן שתי ה"שפות" היחידות שבהן מדברים אויבי ישראל, והיחידות שהם מבינים.

למזלי, התוודעתי לראשונה ל"שפות" הללו לפני שנים רבות, אף שלא כיניתי אותן כך באותה עת. השנה הייתה 1977, ואני הייתי אז בעיצומם של לימודי התואר המתקדם שלי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

כפעילה נלהבת של מפלגת העבודה, עדיין התאבלתי באותה תקופה על ניצחונו של מנחם בגין בבחירות, חודשים אחדים קודם לכן. הייתי נסערת עד כדי כך שסירבתי לצפות בחדשות מישראל, התרחקתי מהפוליטיקה הישראלית והקדשתי את כל זמני ללימודים.

אולם, לא באותו ערב. משהו משך אותי אל מכשיר הטלוויזיה הקטן, בשחור־לבן, והדלקתי אותו. לא האמנתי למראה עיניי. שם, על המסך, לנגד עיניי, ראיתי את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יורד מכבש המטוס בישראל.

לאחר ששפשפתי את עיניי בתדהמה, החלו השאלות לצוץ בזו אחר זו. האם לא קראתי שבגין הוא קיצוני ומחרחר מלחמה? האם לא נאמר לנו שהוא שונא ערבים? "מה קורה כאן?" חזרתי ושאלתי את עצמי. הייתי המומה לחלוטין.

באותו רגע החלטתי לצאת למסע של בדיקה ומחקר, כדי להבין את מאפייניהם ואת ההרכב הדמוגרפי של מצביעי בגין. "אין ספק", אני זוכרת שחשבתי לעצמי, "שהם יודעים משהו שאני אינני יודעת".

ככל שהעמקתי במחקר, שכלל קריאה מרובה ושיחות עם תומכיו של בגין, הן בישראל והן בארצות הברית, למדתי שרבים ממצביעיו היו אנשים שהגיעו ממדינות מוסלמיות או ממדינות דוברות ערבית. רבים מהם היו פליטים מאותן מדינות. הם חיו בקרב אנשים הקוראים להשמדתנו. מצביעים אלה הבינו ודיברו "ערבית" ו"מזרח תיכונית". הם הכירו היטב את אורח החיים ה"ערבי" וה"מזרח תיכוני", ואת הכוחות המניעים את מי שגדלו והתחנכו בחיקן של שתי ה"שפות" הללו.

אני, לעומת זאת, בת לשני יהודים יוצאי ליטא ורוסיה הלבנה, שגדלה בחברה מערבית ומעולם לא חיה בסביבה הדומה ולו במעט לזו שבה חיו רוב מצביעיו של בגין, לא ידעתי דבר על תרבותם ועל אורחות חייהם.

הם לימדו אותי, במה שאפשר לכנות "קורס מזורז", את כל מה שידעו על דפוסי ההתנהגות של אויבינו.

השיעור היה כואב. הוא ניפץ את הבועה האידיאולוגית שבתוכה חייתי במשך שנים. דבריהם המחישו לי שכל אותם אנשים שריחמתי עליהם, שתמכתי במאבקם להקמת מדינה ושיצאתי להפגין למענם, שאפו, למעשה, למטרה אחת בלבד: להשמיד אותי ואת אחיי היהודים.

כל האנשים ששוחחתי עמם השמיעו את אותו המסר: "אנו ניצבים מול אויב זדוני, שישתמש בכל אמצעי העומד לרשותו כדי לחסל אותנו".

לדבריהם, הדרך היחידה להתמודד עם אויבנו היא "ביד חזקה ובאגרוף ברזל". בגין, לדעתם, היה היחיד שהבין את שפתם וידע לדבר בה.

בשנת 1979 הפכתי באופן רשמי לליכודניקית. מאז לא הבטתי לאחור.

ככל שנקדים אנו, הישראלים, לשלוט ב"שפות" הללו ולאמץ את דרכי הפעולה של אויבינו בזירות המדינית, הצבאית וההסברתית, כך נהפוך לבלתי מנוצחים יותר.

יש לכך חשיבות עליונה, במיוחד בכל הנוגע לחתירה לשלום.

כדבריו של ד"ר קידר: "שלום במזרח התיכון ניתן רק למדינה שאי אפשר להכניע אותה".