הקידוש המוסלמי של ירושלים היהודית

 

                                                                                    

תרגום מאמרי אשר פורסם בבלוג שלי ב-ג'רוזלם פוסט בתאריך 15.7.2016

״ירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן,״ שמעתי את קולו הנחוש של ד״ר מרדכי קידר כאשר הכריז זאת בשידור של אל־ג'זירה.

האירוע היה ריאיון שהעניק לערוץ, בתגובה לטענת המגיש כי קידר ״אינו יכול למחוק את ירושלים מן הקוראן״.

המגיש המוסלמי הנבוך והמובס נותר המום. נראה כי הוא עצמו נפל קורבן למאמצי האידאולוגיה שלו למחוק עובדות ולשכתב את ההיסטוריה. העובדה נותרת בעינה: ירושלים איננה מוזכרת בקוראן, ספר הקודש של האסלאם שנכתב בידי הנביא מוחמד.

אם כן, מתי הפכה ירושלים לעיר השלישית בקדושתה למוסלמים הסונים?

בשבוע שעבר, התלוויתי לד״ר קידר לאחת מהרצאותיו המאלפות ביותר. היא עסקה בדיוק בסוגיה השנויה במחלוקת הזו.

לדברי קידר, הדבר קרה כאשר האסלאם נזקק לכך מטעמים פוליטיים ודתיים גרידא. בפוליטיקה, כפי שכולנו יודעים, אומנות השכנוע היא בעלת חשיבות עליונה. אולם, כפי שאומר הפתגם האלמוני שנתקלתי בו פעם: ״אם אינך יכול לשכנע אותם — בלבל אותם.״ כך החל אחד הנרטיבים המתוחכמים ביותר שנבנו באסלאם.

מאחר שירושלים אינה מוזכרת בקוראן הקדוש, מה יכול היה לשמש במה טובה יותר לזריעת זרעי עיוות המציאות והפצת דיסאינפורמציה? התשובה היא החדית' — המסורת שבעל־פה. זה היה כלי מצוין לשכתוב, יצירה מחדש, שינוי, מחיקה ועריכה של עובדות היסטוריות כדי ליצור את הנרטיב המושלם.

לדברי קידר, זה בדיוק מה שעשה האסלאם. כדי להבין את הנרטיב המבלבל, למדי, הזה, הרשו לד״ר קידר ולי להציג בפניכם מבט־על על התפתחות האסלאם.

אין זה סוד שמוחמד העתיק רבות מן הסיפורים שבקוראן מן התנ״ך ומכתבי הקודש הנוצריים. הוא למד אותם מרב תימני בשם כעב, שהיה ידידו הקרוב. לדברי קידר:
״הביקורת על האסלאם כהעתק של דתות אחרות גרמה לו להיראות בלתי לגיטימי: בני שבטו של מוחמד האשימו אותו בפלגיאט — אַסַאטִיר אַל־אַוַּלִין (‘אגדות הראשונים’) — משום שסיפוריו על אללה, אדם, נח והתיבה, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, ישו וכו׳ הזכירו להם את סיפורי היהודים והנוצרים. לכן, כדי לקבל ‘חותמת כשרות’, ניסה מוחמד להמיר שלושה שבטים יהודיים שחיו במדינה ובנווה מדבר בשם ח׳ייבר. כדי לרצות אותם, חוקק מוחמד כי כיוון התפילה של המוסלמים יהיה צפונה — לעבר ירושלים. גזירה זו נמשכה 16 חודשים. למרבה אכזבתו של מוחמד, היהודים נותרו נאמנים ליהדות ולא אימצו את האסלאם. בעקבות זאת יצא נגדם למלחמה, טבח בגברים ולקח את הנשים, ובהן צפיה, בתו של אחד מראשי השבטים, שאותה נשא לאישה.״

כתוצאה מכך, מאחר שלא נותרו יהודים בחצי האי ערב (עד עצם היום הזה — טיהור אתני?), ירושלים כבר לא עניינה את מוחמד, והוא הפנה את כיוון התפילה לעבר מכה, שאותה כבש מאוחר יותר.

״אבל מה לגבי אל־אקצא?״ שאל את קידר, אחד המשתתפים בהרצאה.

״למוחמד הייתה קבוצת תומכים בעיר א־טאיף,״ הסביר לנו קידר. עיר זו שכנה במרחק של יומיים הליכה ממכה. כאשר מוחמד נסע לטאיף וחזר למכה, היה לן בכפר בשם ׳אל־ג׳יעראנה׳.

״לפי המסורת האסלאמית,״ הוסיף קידר, ״היו ליד אותו כפר שני מסגדים. האחד היה ‘המסגד הקרוב’ (אל־מסג׳ד אל־אַדְנַא), והשני ‘המסגד הרחוק’ (אל־מסג׳ד אל־אַקצא). מוחמד נהג להתפלל באחד מהם לפני שיצא למסעו היומי — אם לטאיף ואם בחזרה למכה. הקוראן (סורה 17, פסוק 1) מספר שבלילה אחד התרחש למוחמד נס: הבורא לקח אותו אל ‘המסגד הרחוק’ כדי להראות לו את אותותיו. בני אותו דור הבינו פסוק זה כפשוטו, משום שידעו כי ‘אל־מסג׳ד אל־אַקצא’ שכן סמוך לכפר בחצי האי ערב, בדרך לטאיף. מוחמד מת בשנת 632 מבלי שביקר אי פעם בירושלים.״

קידר הוסיף ואמר: ״אם אכן לקח הבורא את מוחמד אל ‘המסגד הרחוק’, מדוע לא לקח אותו למקומות רחוקים באמת כמו דרום־מזרח אסיה או ספרד, אלא דווקא לירושלים, כפי שמציע החדית', שהיא קרובה יחסית מבחינה גאוגרפית?״

קידר סיפק הוכחות נוספות לכך שירושלים לא הייתה קדושה לאסלאם. הוא סיפר לנו כי בשנת 638 ״נכבשה העיר ללא קרב, כאשר הבישוף סופרוניוס פתח את שעריה בפני צבאו האדיר של הח׳ליף השני, עומר בן אל־ח׳טאב. סופרוניוס לקח את הח׳ליף ופמלייתו לסיור בעיר, ובפמליה היה גם כעב, ידידו היהודי של מוחמד. כאשר הגיעו להר הבית, חלץ כעב את נעליו, כנראה בהתאם לציווי שבשמות ג׳, ה׳: ‘של נעליך מעל רגליך’, שכן עבור היהודים היה המקום קדוש. הח׳ליף עומר ראה זאת ושאל לפשר מעשיו, וכעב השיב שזה בשל קדושת המקום. עומר כעס עליו, נזף בו והאשים אותו בניסיון להחדיר מושגים יהודיים לאסלאם. הוא הורה לכעב לנעול את נעליו מחדש.״ אנקדוטה זו מובאת בידי ההיסטוריון האסלאמי הגדול א־טברי. ממנה ניתן להסיק כי אף שהייתה תחת שלטון מוסלמי — ירושלים לא נחשבה למקום קדוש במסורת האסלאמית.

״אז מתי הפכה ירושלים למקום ‘קדוש’ באסלאם?״ שאל משתתף אחר.

״שלושים שנה, לאחר מותו של מוחמד,״ השיב קידר, ״העבירו הח׳ליפים האומיים את בירת האימפריה המוסלמית לדמשק, ובכך עוררו את זעמם של אנשי מכה, שהיו נאמנים למוחמד ולמורשתו. הם ראו את עושרה הגובר של דמשק, את ההוללות ואת הירידה במוסר, והכריזו על תושביה ככופרים. לבסוף, בשנת 682, בהנהגתו של עבדאללה בן א־זובייר, התארגנו אנשי מכה ומרדו בח׳ליף, ואף מנעו מתושבי דמשק להגיע למכה לעלייה לרגל של החג׳.״

״סיבה נוספת לאיסור,״ הציע קידר, ״עשויה להיות קשורה למרד של עבדאללה בן א־זובייר בשנת 682, שהתרחש שנתיים לאחר שבשנת 680 הרג צבאו של הח׳ליף האומיי יזיד בן מועאויה וערף את ראשו של חוסיין בן עלי — מנהיג המורדים ונכדו של מוחמד. מטבע הדברים, הדבר לא התקבל היטב אצל תושבי מכה.״

״תהא הסיבה אשר תהא למניעת עלייתם של תושבי דמשק לחג׳ במכה, היה צורך למצוא מקום חלופי,״ המשיך קידר. ״החג׳ הוא אחד מעקרונות היסוד של האסלאם. הח׳ליף יזיד בן מועאויה חיפש מקום חלופי — מקום בעל הילה של קדושה — שיאפשר לו להכריז עליו כאתר עלייה לרגל במקום מכה.״

״ובאותה עת,״ הסביר קידר לקהל המרותק, ״יהודים ונוצרים רבים התאסלמו — לפחות למראית עין — כדי להימלט מנטל המס הכבד שהוטל עליהם. למרות התאסלמותם, הם נשאו בליבם ובפיהם את רוממותה של ירושלים, העיר הקדושה, וכך חדר רעיון קדושתה של ירושלים אל תוך האסלאם. הח׳ליף החליט כי ירושלים תהיה אתר החג׳, אך היה זקוק לתמיכה מן הכתבים האסלאמיים כדי לצבוע את החלטתו בצבע אסלאמי. מכונת החדית' הייתה הכלי שייצר את ה‘סיפורים’ הדרושים כדי להפוך את ירושלים למקום קדוש עבור המוסלמים הסונים. השיעים, לעומת זאת, מחשיבים מסורתית את העיר נג׳ף שבעיראק כמקום השלישי בקדושתו אחרי מכה ומדינה.״

וכך צויר יעד על לוח הנרטיב האסלאמי, ואחד האישורים הבדיוניים הגדולים בכל הזמנים נולד.
״השאר,״ כפי שאומר קידר, ״הוא היסטוריה ופלגיאט אסלאמי.״