"מי שיש לו 'למה' לחיות למענו, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."
— ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות
הציטוט המעמיק של ויקטור פרנקל, המובא לעיל, מבטא בעיניי את חוט הזהב השוזר את פרשת השבוע שעבר, "נשא" (במדבר ד':כא'–ז':פט'), ואת פרשת השבוע, "בהעלותך" (במדבר ח':א'–יב':טז').* שתי הפרשות חושפות את אחד המתחים הרוחניים העמוקים ביותר שבתורה ונוגעות בקו הדק והשברירי שבין ייעוד – ה"למה" של פרנקל – לבין הישרדות, היכולת לשאת כל "איך".
כדי להעריך במלואן את הגשר הרעיוני שבין ה"למה" של פרנקל לבין המסר המשתקף הן בפרשת "נשא" והן בפרשת "בהעלותך," אבקש להיעזר בחוכמתו של הלורד הרב יונתן זקס זצ"ל.
במאמרו "מחנה ועדה" (Camp and Congregation), מציע הרב זקס זוית פרשנות רבת־עוצמה המבהירה כיצד שתי פרשות אלו מתארות את הפיכתו של עם ישראל לאומה בעלת "למה" — אומה המאוחדת סביב תכלית וייעוד, ובשל כך מסוגלת בסופו של דבר לשאת גם את ה"איך". בדרכו, המבריקה כתמיד, מבחין הרב זקס בין שני מודלים: מחנה (קיום קולקטיבי) ועדה (קהילה), מושגים המופיעים לסירוגין בשתי הפרשות. הבחנתו נשענת במידה רבה על השימוש המקראי במונחים אלו. לדבריו, בעוד שהמחנה נועד להעניק הגנה, סדר צבאי והישרדות, המאורגן מבחוץ, העדה מאורגנת מבפנים ונושאת משמעות עמוקה יותר. העדה היא, לפי תפיסתו, מהותו הפנימית של המחנה; לא אוסף מקרי ואלמוני של אנשים הנאבקים לשרוד. המאחד את חבריה של הקהילה הם אתיקה בין־אישית, קשר בריתי, ושליחות וייעוד משותפים – אותו "למה".
פרשת "נשא" מתמקדת בהפיכתו של עם ישראל ממחנה נודד לעדה, לקהילה קדושה שמרכזה המשכן, המגדיר את ייעודה האלוקי ואת שליחותה המקודשת. הפרשה בונה את התשתית הדרושה לקיומה של עדה. בנקודה זו ראוי לציין כי אף שהמילה "עדה" עצמה אינה בולטת בפרשה זו (והיא מופיעה באופן משמעותי יותר בפרשות מאוחרות, במיוחד בהקשרים של כישלון ואחריות קולקטיביים, כדוגמת פרשת קורח), פרשת "נשא" מפתחת את המהות שתהפוך בהמשך ל"עדה". היא ממלאת תפקיד מרכזי בהטמעת מושג ה"למה".
פרשת "בהעלותך" ממחישה כי לעיתים אנו זקוקים לטלטלה, בדמות חוויה קשה, כדי להזכיר לנו את אותו "למה". הפרשה מתארת את הקשיים שמציב המסע במדבר. אנו עדים למהירות שבה חזון ה"למה" עלול להתפורר כאשר ייאוש ופחדים משתרשים בלב העם. בני ישראל מביעים תסכול וכמיהה לשוב למצרים: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא':ד'–ה'). אתגרי המדבר יוצרים את הסדקים הראשונים בקהילה. העדה של פרשת "נשא" מאבדת את ראיית ייעודה וחוזרת להיות מחנה של חרדות ופחדים.
למען האמת, יש להודות שהתורה בונה את מסגרת הברית עוד בטרם היא חושפת בפני עם ישראל עד כמה קשה לחיות מתוך תודעה בריתית ולשמרה במציאות החיים. לכן, כך אני סבורה, ממש לפני המשבר המתואר בפסוקים לעיל — כאילו מתוך ציפייה לקריסה רוחנית שכזו ומתוך רצון להעניק לה "תרופת נגד" — מספרת לנו התורה, באופן העלול להיראות פתאומי, ונטול הקשר: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י':לה').
הארון מייצג עבור עם ישראל את הברית, את התכלית ואת השליחות המופנית אל העתיד. הוא מעניק משמעות. והמשמעות היא זו המאפשרת לאדם להתמיד ולשאת את הקשיים. כל עוד הארון נוסע לפני המחנה, הוא מסוגל לחזק את העם ולסייע לו לעמוד באתגרי המדבר ובתלאותיו, יהיו קשים ככל שיהיו.
* מאחר שקיים לעיתים פער בין קריאת התורה בארץ ישראל לבין זו שבתפוצות, לאחר חג השבועות נקראה בארץ פרשת "נשא" בשבת הקודמת (23 במאי 2026), ואילו פרשת "בהעלותך" נקראת בשבת זו.
No comments:
Post a Comment