My Take on the Latest Presidential Debate

 

Anyone who, like myself, had hoped that Trump would deal Biden a knockout and confuse him with the barrage of serious accusations of corruption, compromising national security, money laundering and child pornography, was perhaps disappointed. Trump, however, achieved something far more important.

Pre-debate polls showed that Trump had been leading among the male population but is trailing among women all over the continent.

Therefore, Trump’s first goal, at the debate, was to address suburban married women with children. They were the crowd he was addressing with two important missives. In the first, character related, he wanted to pass the message that he is not the relentless bully he had been portrayed as. He wanted to impress upon them that he acknowledges his opponents, responds to his challenges, resolute but not verbally abusive towards them or kicks them when they are on the ground. These are traits that women abhor.

Content wise, Trump wanted to plant hope that the vaccine is on the way, that the economy would not be crippled, people would not be fired, and children will not remain at home. One does not treat the pandemic lightly, but one does not take measures which will kill the sick in other ways.

Trump’s second goal was focused on exposing Biden’s lies. My friend, Niv Arot, summed up four such lies:

1. Biden said, “I have not received one dollar from any other country” – he did receive, through his son and from foreign companies. The amount is, at least, 10 million dollars. Now that the emails have surfaced out of the laptop, Trump repeatedly asked him about that, and Biden barely answered.

2. Biden said that no one had lost their health insurance because of ObamaCare. That is a blatant lie. Many lost their insurance and that will come back to bite him.

3. Biden lied about the Corona when he called Trump a “xenophobic” for banning Chinese from entering the U.S. The tweet, however, is still there.

4. Biden stated that he would never liquidate the oil shales. This is another brazen lie. In the coming days, the campaign will concentrate on refuting these lies.

Trump’s third goal was to repeat and strengthen the notion that he is a go-getter, unlike Biden, the politician. One of the strongest themes that he kept repeating was “Where was Biden 8 years when he was Obama’s Vice President? How come he never pushed any of the beautiful projects which he is taking about today?” In other words, “all talk, no action.”

There are ten long days to the elections. Indeed, many have already voted but the expectations are that, on Election Day, about one third to three quarters of the voters will exercise their voting rights. More exposures will be published, in line with Bannon’s strategy of delayed release, and Biden’s main message that he is a “man of honour and truth, may collapse.

It all depends whether the traditional media will continue to flex a muscle and hide the truth from the nation. It is an extremely unusual phenomenon which I have never encountered before, the erasure of any known journalistic standard. It is, though, a subject for a special article when the dust settles.

Back to the first and important point, women. It is essential to note that Meagan Kelly, an ex-presenter at Fox News who, following a dispute with Trump in 2016, left Fox for NBC, fired from her job after a year and a half and nowadays is starting a career as the presenter of her own podcast. She is a moderate conservative, very practical, not a blind supporter of Trump, one who does not hesitate to criticize him when needed and, of course, symbolizes the “suburban family woman.”

Following the debate, Kelly wrote: "Trump won this debate, handily. Biden wasn’t a force at all. Trump was substantive, on-point, well-tempered. Definitely helped himself, when it mattered most," I fully agree.

"Germany, at Odds" - by Eldad Beck

 

The first time that I experienced anti-Semitism it came from a young German man.

It was in the seventies when I attended school in England.

One morning, a fellow student, Alfred, a pleasant young man from Frankfurt, came into class, sat next to me, and said, “I have a joke for you.”

“There was, once, a military base,” started Alfred in a thick German accent as a wide smile was spreading over his face. “English soldiers were prohibited to smoke in the bathroom, the French in the kitchen but Jews were allowed to smoke in the ammunition room.”

The truth? I did not know how to react. For a split second, I did not even comprehend the anti-Semitic nature of the joke. I liked Alfred and, as an optimist, I tried to console myself, after I sobered up, that he, himself, failed to understand the essence of his joke and, especially, the fact that he told it to a Jew and a daughter of Shoah survivors.

Deep inside of me, I was hoping that the German people of that era had not yet digested the crime which, part of their parents’ generation, were guilty of. I was expecting a different Germany, a better one, one that assumes responsibility of its past, internalizes its lessons, and contributes to creating a more sensible world.

Beck’s excellent book, “Germany – at Odds,” was an ear deafening wake up call.

It is for a reason that Beck elected to entitle his book by that name, a choice which, in my view, leaves no room for doubt. Beck does not present the essence of today’s Germany as a question which he is about to research. Beck has already conducted the research, and thoroughly. He cites and documents, in his book, the reality that exists in that country, a reality that is clear and obvious. Germany, as described in Beck’s book, is, indeed, different. It is different than what many wished it to be, especially those who carry the scars of its past and their offspring who carry them on their soul.

The series of shuddering descriptions and documentations, which Beck weaves artfully and skillfully into his book, exposes growing tendencies in certain segments of the German population to hide that which their country had experienced and sweep the Shoah under the carpet. Sadly, in many cases, it is done to please a reality which is dictated by demographic, political or ideological factors.

A captivating, very well documented and thought-provoking book. Highly recommended.

"גרמניה, אחרת" מאת אלדד בק

 

 

בפעם הראשונה שחוויתי אנטישמיות, היא באה דווקא מבחור גרמני צעיר.

היה זה בשנות השבעים כאשר למדתי באנגליה.

 בוקר אחד נכנס לכיתה חברי לספסל הלימודים, אלפרד, צעיר חביב מפרנקפורט, התיישב לידי ואמר: "יש לי בדיחה לספר לך."

"פעם היה בסיס צבאי," התחיל אלפרד במבטא הגרמני העבה שלו כאשר על פניו מתפרש חיוך רחב. "לחיילים אנגלים אסור היה לעשן בשירותים, לצרפתים, במטבח אבל ליהודים היה מותר לעשן בחדר התחמושת." 

האמת? באותו רגע, לא ידעתי כיצד להגיב. לרגע אפילו לא קלטתי את אופייה האנטישמי של הבדיחה. חיבבתי את אלפרד וכאדם אופטימי, ניסיתי לנחם את עצמי, לאחת התפכחותי, שהוא עצמו אינו מבין את משמעות הבדיחה ובמיוחד את העובדה שסיפר אותה ליהודיה ועוד לבת לשני שורדי שואה.

עמוק בליבי קיוויתי שהעם הגרמני של אותה תקופה עדיין לא עכל את הפשע אשר לו היו שותפים חלק מבני דורם של הוריהם. קיוויתי לגרמניה אחרת, טובה יותר, נוטלת אחריות על עברה, מפנימה את הלקחים שלו ותורמת ליצירת עולם שפוי יותר.

סיפרו המעולה של אלדד בק , "גרמניה,אחרת," היה צלצול השכמה מחריש אוזניים.

לא בכדי בחר בק לקרוא לספר בשם זה, בחירה אשר, לדעתי, אינה משאירה מקום לספקות.  בק אינו מציג את מהותה של גרמניה של ימינו כשאלה למחקר אשר הוא עומד לערוך בנושא. בק ערך את המחקר וביסודיות. הוא מציג ומתעד בסיפרו את המציאות הקיימת במדינה זו, מציאות שאינה משתמעת לשתי פנים. גרמניה, כך עולה מדבריו של בק, אמנם אחרת. היא אחרת מאשר ציפו רבים שתהיה, במיוחד אלו הנושאים את צלקות עברה על גופם וצאציהם הנושאים אותן על נפשותיהם.

מסכת התיאורים והתיעודים המצמררים אשר בק שוזר בסיפרו באומנות ובמיומנות רבה, חושפת לנגד עינינו נטיות הולכות וגוברות בקרב מגזרי אוכלוסיה שונים בגרמניה להסתיר את עברה של ארצם ולנסות לטאטא את נושא השואה מתחת לשטיח. במקרים רבים, למרבה הצער,נעשה הדבר במטרה לרצות מציאות המוכתבת על ידי גורמים דמוגרפיים, פוליטיים או אידיאולוגיים.

ספר מרתק, מתועד בצורה מדוייקת, מעורר מחשבה ופוקח עיניים.

Why, for me, it is Netanyahu only

 

“How is it possible that an intelligent woman, such as you, “votes for Netanyahu?” asked me one of my “enlightened” friends.

“The answer is in your question and in one word, 'intelligent,'" I answered, without flinching.

Allow me to take you back in time to 1977, the year Likud took over. At that time, I lived in the US. I was young dreamer, a student at Berkeley, one who wanted to be a pioneer in making the world a better place. In short, I was a leftist.

After the waves of the initial shock which resulted from that election have subsided, I started to ask, “How did we lose that campaign?”

When I sobered up, I asked, “Why did the Likud win?”

It took me but a short while to realize where I went wrong. Most of the those who voted for Likud in that year, originated from the same countries that wish to bring our demise. Those voters and their parents lived amid dwellers of these countries, some of whom still loath us deeply. 

Immigrants from Arab/Muslim countries have mastered the frame of mind and modus operandi of their neighbours in those countries. Most importantly, they knew best how to stand up to them and what it might take to overcome them. I, a daughter of two parents from Eastern Europe, was clueless on the subject.

Since that day, I am a proud Likudnik.

With your permission, I wish to get back to the titular subject, “Why Netanyahu?”

In our complex world, everything is relative. In order to grasp the subject of relativity, one needs to go through similar experiences in order to establish a firm opinion, and as much as possible, an objective one regarding those encounters.

As some of you know, I have lived in several countries, all democracies. Their leaders all had, of course, the same declared goal, to ensure the health and safety of their citizens. In each of the countries that I lived in, I was involved, through my work or other associations, with members of the government and other agencies, in one way or another.

I followed these leaders very closely and learned to know some of them very well.

I saw leaders who, through failed policies, destroyed their countries. On the other hand, I experienced leaders who through the wisdom of their hearts rebuilt it and turned them into superpower. I also witnessed insignificant politicians using the system for their own benefit either through a populist approach or contributing to vain hatred. At the same time, I saw monumental leaders whose guiding light was the benefit and well-being of their nation.

So, please believe me, the yard stick, the instrument of comparison, which I built over the years, has helped me immensely, especially these days. It allows me to recognize the best, relative to others that resemble each other in look and essence and are clustered together in one group, nations with a democratic core.

Netanyahu stands out among these leaders. He is a responsible prime minister. He is a devoted Zionist, loves his People, is aware of their sanguineous history and, in my view, it is the care for his People and its future is the seminal factor that sparks him every single day.

So, I will continue to support him!

If I were to summarize the essence of this article, it will say that the 1977 change of government has made me a Likudnik. Life in various foreign democracies and the way their leaders conduct themselves, is what has made me a staunch supporter of Netanyahu.

Strengthening your hand, my Prime Minister.

מדוע, עבורי, זה דווקא נתניהו

 

 "איך יתכן שאשה אינטליגנטית כמוך מצביעה עבור נתניהו?" שאל אותי פעם אחד מחברי ה"נאורים"

"התשובה בשאלתך," עניתי ללא ניד עפעף, "ובמילה אחת 'אינטליגנטית!'"

הרשו לי לקחת אתכם אחורה לשנת 1977, שנת "המהפך.“

באותה תקופה, למדתי בארה"ב. הייתי צעירה בעלת חלומות, סטודנטית בברקלי, אחת הרוצה להיות חלוצה בשינוי העולם לטובה. בקיצור הייתי שמאלנית.

לאחר שגלי הזעזוע בקרבי שככו, התחלתי לשאול, "איך נתנו להם לנצח?"

"כאשר התפכחתי, התחלתי לשאול, "מדוע ניצח הליכוד?"

בחנתי את התוצאות ושמתי לב שמרבית הבוחרים, אז, היו יוצאי עדות המזרח.

תוך זמן קצר הבנתי היכן הייתה טעותי. אותם אנשים שהצביעו עבור הליכוד, מוצאם, של רבים מהם, הוא מאותן מדינות אשר קמות עלינו לכלותינו. האנשים האלה והוריהם חיו במחיצתם של אזרחי אותן מדינות אשר, לצערי, חלק מהם נוטרים לנו טינה עזה. החיים מדינות אלה למדו את אחינו להכיר היטב את דפוסי המחשבה שלהם ואת אופן התנהלותם. חשוב מכל הם ידעו מהי הדרך הטובה ביותר לעמוד אל מולם ולהתגבר עליהם. לי, כבת לשני הורים יוצאי מזרח אירופה, לא היה שמץ של מושג בנושא.

מאותו יום ואילך אני ליכודניקית.

ברשותכם, אחזור לנושא הכותרת, "מדוע דווקא נתניהו?“

בעולמנו המורכב, הכל יחסי. על מנת להבין את ערך היחסויות, חייבים להתנסות בחוויות דומות כדי לגבש דעה מוצקת, ועד כמה שניתן, אובייקטיבית, לגביהן.

כפי שחלק מכם יודעים, התגוררתי במספר מדינות, כולן בעלות אופי דמוקרטי. למנהיגיהם כולם אותה מטרה מוצהרת, כמובן, ביטחונו ובריאותו של העם שבחר בהם. בכל אחת מהמדינות בהן חייתי הייתי מעורבת בעבודה עם הממשל, בדרך זו או אחרת. עקבתי מקרוב אחרי ולמדתי להכיר את דרך עבודתם של מנהיגיהם ודרכי התנהלותם.

ראיתי מנהיגים אשר, במדיניות כושלת, הרסו מדינות. מאידך, חוויתי מנהיגים אשר, בחוכמת הלב, בנו אותה מחדש ולתפארת עמם. ראיתי גם מנהיגים קטנים מנצלים את המערכת למטרתם האישית אם באמצעות גישה פופוליסטית או בטיפוח שנאת חינם. מצד שני ראיתי מנהיגים דגולים אשר טובת עמם עומדת בראש מעייניהם.

אז, האמינו לי, בבקשה, אמת המידה, הכלי שבניתי במשך השנים, עוזר לי בימים אלה, במיוחד. הוא מאפשר בידי להכיר את הטוב ביותר יחסית לאחרים בעל מראה ותוכן זהים, המאוגדים באותה קבוצה. במקרה זה הקבוצה היא מדינות בעלות אופי דמוקרטי

נתניהו, הוא בהחלט מנהיג משכמו ומעלה, הבולט בקרב אותה קבוצת מנהיגי העולם הדמוקרטי. נתניהו הינו ראש ממשלה אחראי. הוא איש ציוני בכל רמ"ח איבריו, אוהב עמו, ומודע לעברו ספוג הדם. לדעתי,  הדאגה לבטחון עמו  ולעתידו הינו הגורם המכונן אותו מידי ביומו. אז אמשיך לבחור בו!

אם ניתן לסכם מאמר זה במשפט אחדת אז הריהו לפניכם:

המהפך הפך אותי לליכודניקית. החיים במדינות זרות ואופן התנהלות מנהיגיהם, הם אלה שהפכו אותי לתומכת נלהבת של מבנימין נתניהו.

מחזקת את ידיך, ראש ממשלתנו היקר!

חרות ואחריות

 

" החרות היא רק חלק מהסיפור ומחצית האמת.... משום כך אני ממליץ כי לפסל החרות החוף המזרחי יוסיפו את פסל האחריות גם בחוף המערבי " – ויקטור פרנקל, "אדם מחפש משמעות"

 

בעולמי, אין נעימה ערבה יותר לאוזן מצחוקו המתגלגל של ילד. ארחיק לכת ואאמר שבאוזני, צחוקו של ילד יהודי בארץ ישראל הינה מתנה, הינה נס אשר עליהם אני מברכת בכל עת שאני עדה להם.

"חג האופניים," כפי מכונה יום הכיפורים בפי ילדים רבים, הינו ללא ספק אחד מאותם ימים אשר בהם ניתן לחוות שוב ושוב הרגשה זו. השנה, לצערי, עקב המציאות המוזרה אשר אליה נקלענו, אלה מאיתנו החיים בציון, נדם במידת מה גם צחוקם של ילדינו. מכורח המציאות, נאלצתי להשאר בביתי, להתפלל לבדי ובפעם הראשונה מזה זמן רב, להאזין לצלילי השקט האופפים אותי בקדושתם ולתת דרור להרהורי ליבי.

מספר ימים לפני "חג האופניים," עוד לפני שנכנס הסגר "הנוקשה יותר" לתוקפו, כבר שמעתי את נציגי תעשיית האופניים בוכים על מר גורלם. משפטים כגון, "זו הפעם הראשונה שבתקופה זו, אין לנו עבודה," התלונן אחד. "בשנים קודמות, לא יכולנו לנשום מרוב עומס," אמר אחר בקול חנוק.

בוודאי שצר לי לשמוע הצהרות כגון אלה. כל פגיעה, תהא זו פגיעה בנפש, בגוף או בפרנסה, הינה קשה. "חג האופניים" בהחלט הרגיש את הפגיעה עקב ההגבלות אשר הוטלו עלינו.

תהיתי ביני לבין עצמי אם תזמון מגיפת הנגיף הסיני, הסגר שהוטל עלינו בעקבותיה ועצם יישומו ביום הקדוש ביותר במסורתנו, המוגדר בתורתנו כ "שבת שבתון,"  הינו מקרי. מהם הלקחים, השיעורים אשר הוזמנו, אנו, יחיד כרבים, להפיק וללמוד מהצעדים שננקטו במטרה לעצור את המגיפה, שאלתי את עצמי.

 ומה הוא הזמן הטוב ביותר לעסוק בשאלות אקזיסטנציאליות ואחרות, אם לא ביום הכיפורים, היום אשר בו אנו אמורים "לענות את" נפשותינו תוך בדיקה עצמית כיחיד וכעם?

במדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, אנו מחוייבים לשני ערכים חשובים ,מחוייבותנו כעם למסורתנו בת אלפי השנים , מחד, החרות, והמחוייבות לשלטון הדמוקרטיה, מאידך . שני ערכים אלו מעוגנים במסמך החשוב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל המודרנית, הלא היא הכרזת העצמאות.

אין אדם, בתבל כולה, אשר יקום ויאמר שישראל אינה דמוקרטית. הדמוקרטיה בישראל הינה מן היציבות בעולם. ואם יקום אדם שיכחיש זאת, אזי הוא משקר במצח נחושה!

דמוקרטיות יציבות יש רבות בעולם. מדינה יהודית, בעלת צביון דמוקרטי שריר וקיים, יש רק אחת.

אותי מטרידה, לא פחות ואולי אפילו יותר, השאלה האם אין אנו, אט אט, מאבדים מאחריותנו לערכינו היהודיים, אותם ערכים המייחדים אותנו כעם, כלאום

"חג האופניים" הינו, ללא ספק, ביטוי לרוח החרות הדמוקטית הנושבת בארץ. העובדה המצערת היא שכבר מזה שנים הפך הוא להיות שמו הנרדף של יום הכיפורים, שם השגור בפי בני נוער רבים, ומשמש, לדעתי, דוגמא להתפוררותה של אחריותנו היהודית.

האם אותם הורים המאפשרים לילדיהם לחגוג את "חג האופניים" עצרו והבהירו לילדיהם את משמעותו האמיתית של יום "נורא ועצום" זה לכולנו הן כיחידים והן כעם אשר כל בניו ערבים זה לזה?

במילים אחרות, הם הקימו עבורם את פסל החרות והמהות הדמוקרטית של ישותנו הפוליטית. צעד נפלא וחשוב עד מאוד. השאלה המטרידה היא, מה קרה לפסל האחריות?

דמוקרטיה וערכים יהודים מעולם לא עמדו בניגוד זה לזה.

צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי ניתן לה דווקא על ידי מדינאים ומנהיגי עולם אשר אינם יהודים.

לורד בלפור, שר החוץ הבריטי, הראשון שהגדיר את אופיה, לא היה יהודי. בהצהרתו מנובמבר 1917, קבע:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת"

ציביונה היהודי של מדינתנו, כפי שמראה הציטוט לעיל צויין בראש ובראשונה בהצהרת בלפור ורק לאחר מכן הוזכר הצורך בעיצוב ושימור אופייה הדמוקרטי. "פסל האחריות," אשר עליו מדבר פרנקל, כך עולה מדברי ההצהרה, הוקם לפני "פסל החרות."

ועידת סאן רמו משנת 1920, אשר נציגיה אף הם לא היו יהודים, גיבשה החלטה  על מסירת המנדט לאימפריה הבריטית ובה נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום ה-2 בנובמבר, 1917 ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת יישוב מחדש "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל". כלומר אימוץ דבריו של בלפור ובאופן עקיף את חשיבות עיצובו של "ערך האחריות" לצידו של "פסל החרות."

תוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות מתאריך 29 בנובמבר 1947, אף היא מתייחסת ל"מדינה יהודית" לצד מדינה ערבית.

 לכולם היה ברור מהי מהותה של המדינה אשר בה מדובר. לכולם, כך מסתבר, למעט חלק מבני עמנו בארץ ומחוצה לה.

אז מישהו יכול לומר לי, בבקשה, היכן טעינו?

Be Beautiful

 

We have entered the Ten Days of Awe which is the period between Rosh Hashanah and Yom Kippur.

For many Jews, it means days of introspection and re-evaluation of their demeanor during the previous year. It is a solemn period which many take very seriously.

For the sake of our People and the future of our Jewish Homeland, I sincerely hope that many do examine their actions, improve their deeds and continue to choose Life.

Yes, I know, Life is not always what we want it to be. We are faced with choices, good and bad, daily. To exist in this world is to survive unfair choices. But are we here just to exist? No, we are here not merely to exist or survive, we are here to Live. I believe that everyone of us, born into and reared in our wonderful Jewish tradition and legacy has the power to make a difference. All they need to do is want. Some,  unfortunately, are forlorn and need guidance and support along that journey.

The notion of providing people with tools, that I had only recently discovered, to help them through the “road less traveled” first  sprouted in me when I lived in New Zealand.

It was the early years of this century. I had just gone through a very traumatic business experience which nearly destroyed my life. I could not indulge in the status of victimhood for too long. I had a daughter, whom I raised single handedly after I divorced her father, to support. I needed to be strong for her.

In the midst of the chaos, an inner voice told me to join a gym and engage a personal trainer. That was one of the most meaningful milestones in my life.

Two years later, I participated in a body sculpting competition and won first prize in the senior category. As I stood there holding the trophy, I felt the inner glow of timeless beauty. The discovery of a new layer in me, one I had never known existed was overwhelming. A decision sprouted in me to become a personal trainer in health and fitness and a Life Coach. I chose to focus on maturing women, a segment in our population which was rather neglected.

Towards that end, I set up my own business, “The Art of Living Well,” (http://www.bat-zion.name/html/the_art_of_living_well.html) (http://www.bat-zion.name/artoflivingwell/)

The underlying concept of my practice was to help women peel off dusted inner covers and bring out the hidden beauty in each one. “Be Beautiful” became my motto.

To emphasize that goal, I even ordered a personal license plate for my car which reads:   

Some might read it as “Be Buttfull” but that would be dichotomous to my mission. After all no one hires a personal trainer to increase the size of their behind…….

Beautiful, not just pretty (for that we have beauticians and plastic surgeons) is what I was hoping to help bring out in them.

I was not always successful. However, those lives that I was able to touch cloaked  me with optimism. It was wonderful to see them discover the divine present of their inner essence, to see frozen rivers in them gradually melting away. The wonderful process through which they learn to be grateful for the small miracles in their lives and to be witness to them starting to live as they had never lived before was the greatest reward.

Discovering one’s inner beauty, the one that has been part of us since time immemorial, is the key to healing ourselves. We need to stop looking at each other with superficial eyes. We are each a universe with similar desires, dreams, and urges.

If we learn to recognize the beauty that is hidden in each of us and bring it out, we could light our Life’s path that will help guide us through the forests of reality and reshape the terrain of our lives. It will put us in charge of our destiny.

Amazing, as I am writing these lines, I hear the Shofar blowing loudly outside my home (because of the pandemic, it was sounded outdoors, this year) for Am Yisrael to hear. I can feel my eyes welling and the pressure of the growing lump in my throat. I cannot help but see the symbolism in the timing of it all.

The word Shofar originates from the same root of the word “improve.” The Shofar is blown to remind us that on Rosh Hashanah we need to improve ourselves and our ways. It is believed that if one makes a wish during the sounding of the Shofar, that wish will come true.

Remain beautiful, dear people and get better at it. That is my wish.

Shanah Tova Am Yisrael and fellow Jews.